פרופ' דניאל כהנמן מסביר למה חשבון הנפש ביום הכיפורים לא מבוסס דווקא על המציאות

 
מאמר שפורסם ב"הארץ" ליום הכיפורים, מאת רון פרסלר.

הנה קטעים:

כהנמן מאמין שעד כמה שהדבר נוגע לחוויות שאנחנו עוברים כל רגע מחיינו, ולאופן שבו אנחנו נזכרים בהן, חושבים עליהן, מבינים אותן, האדם שחי את החיים הוא לא זה שחושב עליהן. הוא קורא לשתי הישויות, שני מצבי התודעה האלה, "האני החווה" ו"האני הזוכר".

חייו של "האני החווה" הם מיליוני רגעים קצרים שבאים בזה אחר זה, שאת כולם הוא חש על בשרו. שנייה אחר שנייה, שעה אחר שעה. כל אותם הרגעים האלו, מיליוני החוויות – בעצם, החיים שלנו כפי שאנחנו חיים אותם – מתפוגגים, כמעט כולם, ללא זכר ומבלי להשאיר חותם. כשיושב אדם ומהרהר בחייו, חושב על מקומו, החוויות כבר אינן. נותר רק סיפור. בשביל "האני הזוכר" החיים הם אוסף סיפורים שהקשר בינם לבין מה שחווינו באמת מורכב.

ב-2002 בדקו באוניברסיטת אילינוי את הקשר בין מידת ההנאה, או הסבל, שאנשים חווים בזמן חופשה (כפי שמסרו בזמן אמת בעזרת יומן אלקטרוני), לבין מידת ההנאה שזכרו לאחריה. נמצא אמנם קשר בין התחושות שדיווחו הנופשים בזמן החופשה לבין הרושם הכללי שלהם ממנה כשנזכרו בה, אבל הקשר לא היה מאוד הדוק, ולפעמים היו סתירות. מה שסיפרו האנשים לעצמם על החופשה היה שונה מסך כל חוויותיהם, כמו ששעות השמירה הבלתי נגמרות, קרצופי הסירים במטבח, האבק והלכלוך של הטירונות הופכים בזיכרונם של הרבה ישראלים לחוויה מופלאה. הזמן אבוד והזיכרון חמקמק, וממרחק הזמן נוספת לאירועים משמעות. מה אכפת לו ל"אני החווה" ממשמעות? אבל המשמעות חשובה ל"אני הזוכר", שטווה סיפור, ולסיפור עלילה.

מה שקובע את עלילת הסיפור אינו אוסף של אותם רגעים שנשכחו ונעלמו, אלא, טוען כהנמן, אותם הדברים שקובעים את התרשמותנו מכל סיפור – שינויים משמעותיים; שיאים. רגעי השעמום, העבודה השגרתית, מתקבצים והופכים בסיפור לשורה קצרה: "הימים התמזגו אחד לתוך השני בלי כל מאורע חשוב", או אפילו: "שנתיים חלפו". כל מה שלא תורם לעלילה נשכח ואובד.

למעשה, למשכם של אירועים אין כמעט השפעה על האופן שאנחנו זוכרים אותם, אומר כהנמן. "האני החווה" אולי ייהנה כפליים בחופשה של שבועיים מבחופשה של שבוע, אבל אם בשבוע השני לא קרה שום דבר חדש, הסיפור לא ישתנה. "האני הזוכר" יהיה מרוצה בדיוק כמו בחופשה קצרה.

*****************************                      ******************************                 *************************************

אושרו של מי חשוב יותר? מצד אחד, "האני החווה" הוא המצב שאנחנו נמצאים בו רוב הזמן. הוא עמל חודשים ושנים בשביל כמה שורות בסיפור של הזוכר. מצד שני, הוא נעלם ונולד כל רגע מחדש, בעוד "האני הזוכר" נותר ומזדקן יחד אתנו. הוא אולי משתנה ולומד, אבל הוא מוכר. ובפרפרזה על ג'רי סיינפלד, מתי נרצה להיות מאושרים, עכשיו או אחר כך?

כך או כך, כשאדם יושב ביום הכיפורים לעשות חשבון נפש של חייו, הוא כבר אינו מי שחי אותם, וגם לשאלה עד כמה הוא מאושר אין לו תשובה אחת. הוא בוחר לו נקודת מבט ובונה סביבה סיפור כדי להבין או לתרץ את חייו, ולפעמים הוא בוחר נקודת מבט אחרת ובונה לו סיפור אחר. *

 למאמר המלא –

פוסט זה פורסם בקטגוריה עקרונות בודהיסטיים, תגובות אקטואליות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s