'עשרת ציורי השור'
(את עשרת ציורי השור ניתן לראות כאן)
מאת נעמה אושרי
משל 'עשרת ציורי השור' הוא מסכת ציורית שמקורה בתקופת סונג, בסין של המאה הי"ב לספירה. מסכת ציורי השור מלווה בדברי פיוט ובפרשנות ומתארת את שלבי ההתפתחות הרוחנית של המתאמן בדרך הצ'אן, הזן. משל ציורי השור פורס את מסעו של רועה שיוצא לחפש אחר השור – סמל לטבע המקורי של האדם – זה אשר מלכתחילה כלל לא אבד. תחילה יוצא הרועה לחפש אחר השור בהרים. הוא מגלה את עקבותיו, תופס אותו, מאלף אותו, ומוביל אותו הביתה. שם הוא שוכח את השור, ולבסוף גם את עצמו. כאן – בריקות, בהארה, בדף הלבן, מסתיים הנוסח הדאואיסטי המוקדם של סיפור ציורי השור. שני הציורים הנוספים, הצ'אן-זן-יים המאוחרים יותר, מתארים את הרועה כשהוא חוזר אל המקור, אל השורש, ופונה אל השוק על מנת להתרועע עם הבריות. שני הנוסחים כאחד הם מסע של ההתעוררות ואימון הרוח של הרועה, שלנו. זהו מסע שמתחיל באי-נחת, בסבל החיפוש ומסתיים בריקות, בחכמה (בנוסח הדאואיסטי), ובחמלה (בתוספת הצ'אנית), שמחזירה את המתאמן אל העולם המעשי על מנת שיפעל בו גם למען התעוררות האחרים.
מאמר זה יבקש להציע כיוון חדש לקריאת 'משל עשרת ציורי השור'. הפעם, לא כתיאוריה התפתחותית ומדורגת של אימון הרוח, אלא דווקא כפרקטיקה וכמתודה של התעוררות. את משל ציורי השור ניתן לקרוא משני פנים. הקריאה של עשרת ציורי השור באופן סינכרוני, כהתרחשות המתקיימת בו-בזמן, מאפשרת לפרש את המשל כביטוי פואטי רב ממדי של המעשה האימוני "הרגעי". במקביל, ניתן לקרוא של ציורי השור כטקסט מתודי-דידקטי "חי" – כמצע למדיטציה וכמצע לפרובוקציה – שנועד לשרת את המתאמן ולסייע לו בדרך אימון הרוח בצאן. קריאה כפולה זו עולה גם בקנה אחד עם דרכו של הצ'אן-בודהיזם – נתיב שבו ההתעוררות ושחרור הרוח הוא פרי האימון והטיפוח של אותה הרוח ממש. משל עשרת ציורי השור הוא טקסט השייך למגמה כללית זו. משל השור הוא ביטוי פואטי ותיאורטי של ההתעוררות (הרגעית והמתמשכת), ובה בשעה הוא גם אמצעי פרקטי באימון לקראת הגשמתה.
"שניים" ו "לא-שניים"
להלן עיקרי העלילה במשל ציורי השור: התמונה ראשונה בציורי השור – "האיש מחפש את השור". האיש וטבעו המקורי נפרדים. האיש מבולבל ומרוחק מעצמו, אך מבקש לעצמו דרך, למרות שמלכתחילה כלל לא אבדה. תמונה שנייה בציורי השור – "רואה את העקבות", הרועה למד את הכתבים ורוכש ידע על טבעו המקורי, ועם זאת הוא עדיין שרוי בעולם האבחנות. תמונה שלישית בציורי השור – "רואה את השור", האיש נפתח בכל חושיו לגלות את העולם. התרגול הרוחני מתקדם. כעת הוא מבין כבר שכל הדברים נובעים מטבע הבודהה שלו. תמונה רביעית בציורי השור – "תופס את השור", השור (העצמי-התודעה) משתלח באחו. קשה לתפוס אותו, טבעו פרוע ומתעתע. כדי להכניעו יש לרסן אותו. תמונה חמישית בציורי השור – "רועה את השור", באימון הרוח פוגש האיש את תודעתו המתעתעת. יש לרסן אותה, להתאמן בנחישות. תמונה שישית בציורי השור – "חוזר הביתה על גב השור", השור אולף, המאבק הסתיים. רוחו שלווה. הוא לא יפנה עוד לאחור. תמונה שביעית בציורי השור – "השור נעלם והאיש נשאר", האיש בביתו ואין עוד טעם בשור. אין עוד שניים. הקץ לבלבול. שמינית בציורי השור – "האיש, השור, הכול נשכח", האיש והשור נעלמים. אין הארה ואין היעדר הארה. אין ידיעה ואין היעדר ידיעה. הכול אין, הכול ריק. תשיעית בציורי השור – "חוזר אל השורש, שב אל המקור", מלכתחילה הכול (היה) שרוי בדממה. צופה בהיוולדות ובמיתה של הדברים, ואינו דבק בהם. חוזר אל השורש, המקור. עשירית בציורי השור – "נכנס אל השוק בידיים שמוטות", חוזר בפנים לא מוכרות אל בני האדם, שב בידיים חומלות אל כיכר העולם.
משל ציורי השור הוא במידה רבה סיפורם של צמדי הפכים – הנפרד והמאוחד, המפוצל והשלם, החיפוש והמציאה, המאבק והשלווה, הגלוי והנסתר, האסור והמותר. זה סיפורם של "השניים" ושל ה"לא-שניים", זוגות שהם לכאורה מנוגדים זה לזה, אך למעשה מאז ומעולם היו נתונים בזיקה ובתלות הדדית בלתי נפרדת.
ארבע התמונות הראשונות של משל ציורי השור מלמדות על איש ופר, "שניים" שהם נבדלים ומפוצלים. שני עולמות של ניגודים: האחד מחפש, השני מסתתר. האחד מגלה, השני בורח. האחד מתקדם, השני נסוג. האחד מושך, השני דוחה. האחד מרסן, השני מתפרע. שתי דמויות שמגששות זו לקראת זו מבעד לעקבות, סמלו של הקיים-לא קיים, של הגלוי והנסתר. בתמונות הבאות, החמישית והשישית, השניים נגלים זה לזה ואף מנהלים מאבק כוחות מאומץ, שבסופו הם מתקרבים זה לזה, מתמזגים, מאבדים עצמם זה בתוך זה, והופכים ל"לא שניים". האיש שריסן את השור חוזר בשלווה הביתה כשהוא רוכב על גב השור, כמו אין עוד גבול שיפריד ביניהם. כעת הם צמד מאוחד של ניגודים, זוג מהופך – האחד ממעל, השני מתחתיו. השניים יוצרים שלמות אחת בלתי נפרדת, על אף הניגודים, ואולי בזכותם. אחדות השניים אינה מבטלת את קיומם המקוטב; מצד אחד הם אינם עוד "שניים" נפרדים, איש מכאן ופר מכאן, ומצד שני עדיין אינם "אחד". ביניהם מתקיימת זיקה ותלות שמכילות את מתח השונות וההופכיות ומאפשרות איזון, קבלה הדדית, שלמות ושלווה.
עד לשלב הזה בסיפור ציורי השור הותמר הקיום של "שניים" ב"לא שניים" והנפרדות והנבדלות הוחלפו באחדות של ניגודים. אלא שאם היה המשל נחתם כאן עלולה הייתה לצוץ סתירה חדשה בין שני ניגודים, ושניות חדשה הייתה באה לעולם בעל כורחה – שניות חמקמקה בין ה"שניים" (טרם ההתמרה) ובין ה"לא-שניים" (תוצרי ההתמרה), מה שיכול היה ליצור את הרושם המוטעה, שהאחדות לא הייתה באדם כבר מלכתחילה, אלא שהיא תוצר ישיר של תהליך התמורה, שהיא פועל יוצא של ההישג, שהיא דבר מה שנרכש בדרך. והרי, כידוע, לא כך הוא הדבר. ולכן, כדי לגדוע את הפיצול הפוטנציאלי, סיפור ציורי השור אינו מסתיים כאן אלא פונה לשלול ולאיין את הקיטוב החדש שבין "שניים" ובין "לא-שניים" ולרוקן עד תום את אחדות הניגודים שזה עתה נבנתה. ואכן בתמונות הבאות, השביעית והשמינית, נעלמים בזה אחר זה השור והאיש. בנקודה זו נכחדת האחדות ומתבטל המבנה ההרמוני. האיור העגול שבתוכו מצוירת היצירה מתרוקן כליל. הוא אינו מכיל עוד דבר – לא את "השניים", לא את ה"לא שניים", לא את הפיצול בפוטנציה. ואולי הוא מכיל את הריקות לבדה?
(נעמה כתבה את עבודת הדוקטורט שלה על עשרת ציורי השור).
פסיכו דהרמה בקמפוס ברושים 
פינגבאק: בין הכרית והרחוב – הרהורים על דהרמה ופעולה בעולם. שיחת דהרמה עם פרופ’ יעקב רז | פסיכו-דהרמה בקמפוס ברושים
פינגבאק: יום האישה הבינלאומי: יוסאנו אקיקו וניטשה | יפן מונוגטארי