מאת נחי אלון ופרופ' חיים עומר, מתוך ספרם: "השטן שבינינו: מדמוניזציה להידברות"
גם סכסוך גדול היה פעם מחלוקת צנועת-ממדים, אלא שמחלוקות נוטות להסלים וללבוש בהדרגה צורות הרסניות יותר ויותר. ככל שמקשיח העימות כן מתחזקת נטייתנו לעשות דמוניזציה של הצד השני. בראשית העימות מתגנב ללבנו חשד שמא מאחורי התנהגותו של בן-שיחנו מסתתרות כוונות שליליות. במהלך ההסלמה הופך החשד לקובלנה, וזו הופכת להאשמה נחרצת. לעתים אנו מרחיקים לכת עד כדי כך שאנו פוטרים כל צעד חיובי מצד יריבנו כחסר-משמעות או כתחבולה. כיוון שתהליכים אלו הם הדדיים מטבעם, מתחיל כל צד להאמין שהצליח לזהות את המניעים האפלים בנפשו של האחר ואת הכוחות ההרסניים המכוונים את מעשיו. בנקודה זו אנו מרגישים חובה להביא את הצד השני להכיר בכוונותיו השליליות ולוותר עליהן. אם לא עולה הדבר בידינו, אנו מרגישים שאין מנוס מלאלץ אותו לעשות כן. בן-השיח לשעבר הופך להיות בעינינו אויב מובהק, והפגיעות שאנו ממיטים עליו נראות עתה בעינינו בלתי-נמנעות. למעשה, הוא זה שהביא אותן על עצמו. עם העמקת הסכסוך, כשאנו מרגישים שאנו נאבקים על עצם קיומנו, אנו נכונים להזיק גם למי שאינו צד בסכסוך ואף לעצמנו: אלו מחירים הכרחיים במאבק ההישרדות. הדמוניזציה גם חוסמת פתרונות של פשרה, שכן ה'אויב' עלול לנצל את תום ליבנו ולהערים עלינו כדי להשיג עמדת יתרון. בוויה הדמונית עלולים הרגלי חשיבה מסוימים להקצין הלך-נפש שכיח ובן-חלוף של חשד ולקבע אותו לכדי ודאות מאשימה ותביעה להשמדת האויב המשוער. הבנתם של תהליכי הדמוניזציה ושל תהליכי-הנגד עשויה אפוא להיות ציר מרכזי בניהול-סכסוכים בדרך חיובית.
לעיתים מתבונן אדם בחשד ובאיבה גם ביסודות נסתרים בנפשו שלו. בהדרגה הוא מתחיל להאמין שישות הרסנית השתכנה בעומק נפשו בבחינת 'גיס חמישי פנימי', ופועלת בניגוד למטרותיו, ערכיו ורגשותיו. הוא מחפש אחר דרכים לחשוף ישות חמקמקה ועיקשת זו, ומבקש מומחים שיסייעו במלאכת הגילוי והגירוש. אמנם גירוש האויב שמבפנים יהיה כרוך בסבל, אבל הסבל הזה יהיה כדאי משום שהוא יביא להתחדשות החיים. הפסיכולוגיה הפופולרית, לדעתנו, מנציחה בקהל הרחב הרגלי חשיבה, שבמסורות העבר כללו את האמונה בדיבוקים, שדים וגירוש שדים.
שדים מבית ומחוץ
בחרנו במונח 'דמוניזציה' לתיאור תהליך זה, בין אם הוא מתרחש ביחסים שבין אדם לבין עצמו ובין אם בין אדם לבין חברו. את התהליך הזה מאפיינים חשד עמוק כלפי האויב-לכאורה, אמונה שהוא מונע על-ידי כוחות שליליים סמויים, להט לחשוף בכל מחיר את הכוחות המניעים, נחישות להביא את האויב להכיר במניעים השליליים ולהתוודות עליהם, ואם לא יעשה כן – שאיפה נחרצת לעקור אותו מן השורש. רב הדמיון בין מאבק זה לבין המאבק בשדים בימים עברו. נראה שתווים אלו אופיניים לסכסוכים בכל הרמות: אלו שבנפש פנימה, אלו שבין אדם לחברו, אלו שבין קבוצות ואלו שבין לאומים. כמו בגרסאות הדתיות של הדמונולוגיה מתנהל המאבק נגד השדים בעת ובעונה אחת בתחום האישי והאינטימי ביותר, בתחום החברתי הנרחב ביותר ולעיתים אף במישור הקוסמי.
חידת הסבל העסיקה את האנושות מאז ומעולם. הפתרון אשר הטביע את החותם העמוק והמתמשך ביותר בעולם המערבי היה, קרוב לודאי, האמונה בשטן. המאבק בכוחות השטן נראה כחובתו הראשונה-במעלה של המאמין. כל גילוי של אדישות, ספקות והיסוס כמוהו כבגידה. אכן, בידי השטן כוחות על-טבעיים, אבל גם בני-אור אינם נעדרים כלי-נשק, ובהם האינקוויזיטור, המומחה בחשיפתם של מכשפים וכופרים, מגרש-השדים המומחה בסילוקם ונושא-הצלב הנאבק להכרית את אויבי האמונה. המאבק נגד הרשע, יהיה מר ככל שיהיה, ניזון מתקוות גדולות, משום שעם הניצחון תבוא גאולה לעולם. למעשה, ככל שיקשה המאבק כן תגדל תקוות הגאולה. ואכן, לתנועות משיחיות נלוו תכופות התפרצויות ספונטניות או מאורגנות של אלימות נגד מי שנחשבו לשלוחי-השטן. אותו מאבק-עולמים עצמו בין כוחות האור לכוחות החושך מתחולל גם בנפש היחיד פנימה. ליחיד הנאבק להצמית את הקולות האפלים שבנפש מסייע לא האינקוויזיטור הגדול כי אם הכוהן-המוודה. נפש היחיד נחשבה למיקרוקוסמוס, לבבואת העולם, והמאבק לגאולת העולם מתחולל בתוכה.
השטן – גירסאת החילוניות
לסיפור-המעשה הדמוני הדתי יש מקבילים חילוניים מרובים. ישנו דמיון רב בין אידיאולוגיות פוליטיות קיצוניות, הן מימין והן משמאל, לבין השקפות דמוניות מסורתיות. אידיאולוגיות אלו מגדירות קבוצה כלשהי בציבור (למשל הגזע העליון או מעמד העמלים) כחלוצת גאולת-החברה, וקבוצה אחרת (למשל היהודים או כוחות הריאקציה החברתית) כאחראית לכל תחלואי החברה. הן יוצרות משנה, שמעמדה כשל אמת נבואית (כגון תורת הגזע או גרסה פשטנית של המרקסיזם), מכוננות מערך ארגוני לאיתור האויב ולתפיסתו (כגון משטרה חשאית), ושיטה לטיהור החברה מהשפעותיו של האויב (למשל רפורמות, מחנות מעצר ומחנות השמדה). הן מציגות חזון ובו מלחמה אפוקליפטית, שתהווה סוף לכל המלחמות, ומציירות תמונה מושכת-לב של אלף השנים הטובות לעתיד לבוא. אנו סבורים שהתהליכים בדמוניזציה האישית והאינטימית דומים למדי לאלו המאפיינים סכסוכים חברתיים ופוליטיים.
בתרבויות רבות מצויה השקפת-עולם שאנו נכנה 'הראיה הטרגית', השימוש שאנו עושים בספר זה במלה 'טרגדיה' איננו השימוש השגור של 'מעשה נורא, אסון', וכיוצא בזה, כמו בנוסחה שגורה בכותרות העיתונים: "טרגדיה בכפר: רצח את הוריו והתאבד". המושג 'ראיה טרגית' מתייחס להשקפת העולם העומדת ביסוד הטרגדיה כצורה אמנותית. במחזות הקלאסיים הטרגדיה אינה נגרמת מחמת רוע אלא כתוצאה בלתי-נמנעת של המפגש בין אישיותם של הגיבורים, על מעלותיהם וחולשותיהם, לבין הנסיבות שבהן הם פועלים. הנותנת מענה שונה לגמרי לשאלת הסבל. הנחות היסוד של הראיה הזו הן שהסבל הוא יסוד בלתי נפרד של החיים, שבמקרים רבים אין הוא נגרם באשמתו של איש, ושלעיתים טוב ביותר להסתפק בהקלה חלקית של הסבל ובקבלתו החיובית. יהיו כאלה שיראו עמדה בלתי-לוחמנית זו כעידוד לפסיביות אדישה וחסרת-אונים, אך אנו נראה שלמעשה היא מהווה מקור רב-השראה לחמלה ביחסים ולנחישות במאבק כנגד אותו חלק של הסבל הנתון בידי אדם.
פסיכו דהרמה בקמפוס ברושים 