שיכחת ה"עצמי" כאמצעי לתמורה רוחנית – מאמר מאת עינב רוזנבליט

שיכחת ה"עצמי" כאמצעי לתמורה רוחנית – 29.5.2013

לפי תורת הזן, התפתחות מנטלית אפשרית רק באמצעות וויתור על תפיסת ה"עצמי" כישות לכידה וקבועה, והבנה של הארעיות שלו. בהרצאה אתייחס לרעיון ארעיות ה"עצמי", כפי שהוא נלמד באימון זן, ואציע שהבנת ההשתנות המתמדת של ה"עצמי" מאפשרת תמורה רוחנית.

עיקרי האימון בדרך הבודהא מלמדים שהות ברובד תודעתי לא-אנליטי, שאין בו מושגים, אלא חוויה ישירה של המציאות. הדוקטרינה הבודהיסטית ייחודית ביחס לפילוסופיות אחרות בכך שבתשתיתה מצויה אחדות בין תיאוריה לפרקטיקה. המתרגל  יכול להיות בקיא בסוטרות ובכתבי תורת הנפש הבודהיסטית, אך אם לא יתאמן מעשית – לא יגשים את התורה. כדי ליצור כאן חיבור בין תיאוריה לפרקטיקה אציג עיקרים מהתיאוריה, ואחר-כך אבחן את מימושם המעשי באימון. רעיון ארעיות ה"עצמי" יידון על-פי משנתו של חוקר הזן ד.ט. סוזוקי, שמיסד בשנות ה-50 של המאה הקודמת שפת מחקר, המשמשת מאז חוקרי בודהיזם במזרח ובמערב. הדיון באימון זן יושתת על הוראות האימון של שונריו סוזוקי, מורה זן שהיה מהראשונים ללמד אימון מעשי בארה"ב. כדי להציג את רעיון השחרור מה"עצמי" כאמצעי לתמורה רוחנית איעזר בכתביו של חוקר הזן ט. פ. קאסוליס ובחיבוריו של איש הזן, אלן ווטס.

אשליית הקביעות: בשל הצורך שלנו בביטחון אנו מעדיפים להאמין שיש בעולם דברים קבועים. אנו נאחזים בדברים, ומתעלמים מכך שהם חולפים, ואשליית הקביעוּת קיימת גם ביחס ל"אני". ה"אני" הוא "דבר" שאנו מניחים מראש שהוא קבוע, בעל מהות ועצמיות, אך לפי התפיסה הבודהיסטית, המציאות כולה מאופיינת בארעיות ובאי-קביעות, וה"אני" ארעי אף הוא; חוק הארעיות (anicca בשפת פאלי) נכון לגבי כל התרחשות במציאות, וה"אני", לפי תפיסה זו, הוא אחת ההתרחשויות.

חיפוש הביטחון נובע מכך שאנחנו מחפשים משהו קבוע בעצמנו, שלא ישתנה למרות ההשתנות הכללית של המציאות מסביב. אנחנו נאבקים לשמר את תחושת הזהות ואת הביטחון בקיומה, ומכנים אותה: "אני", אך לפי הדוקטרינה הבודהיסטית, אין "אני" קבוע ובלתי משתנה, כשם שהמציאות אינה בטוחה וודאית.

קאסוליס אומר שבמדיטציה, כשהמתרגל בוחן את עצמו, הוא מגלה שאין מאפיינים קבועים ל"עצמו" זה; הוא אינו בוגר או ילדותי, רגשן או הגיוני, שמרן או ליברלי[i]. כשבטלות האבחנות התודעתיות, לא נותר עוד כל "עצמי", אלא רק נוכחות של הגוף–רוח ברגע נתון. באימון זן נקרא המתרגל להתבונן בנשימה, ולאחר מכן בתחושות הגוף, תוך שהוא הופך מודע להשתנות המתמדת. תשומת לב לתחושה הפיסית מאפשרת למתרגל להתמקד ברגע הנוכחי. ברגע הנוכחי ה"עצמי" לא נחווה כישות לכידה ומוגדרת אלא כאוסף תחושות ומחשבות.

סקנדהות: התורה הבודהיסטית מתייחסת לעצמי כשרשרת אירועים המכונים בשפת פאלי סקנדהות. סקנדהה פירושה ערמה, מצבור, והיא מתארת את המפגשים הפיסיים והמנטאליים של התודעה עם המציאות. לפי התפיסה הבודהיסטית ה"עצמי" מורכב ממצבורים של מחשבות, תחושות, רגשות ותבניות התנהגות. תודעתנו נוטה לאחד את כל אלה לנרטיב על ישות קוהרנטית, ומכנה ישות זו "עצמי", אך למעשה אין "עצמי" זולת המפגשים המשתנים עם המציאות.

הכרה: כשהתודעה פוגשת את המציאות, ואנחנו מודעים למתרחש זו פעולתה של ה-vijnana, שפירושה הכרה, והיא אחת מהסקנדהות (מצבורי האירועים המרכיבים את ה"עצמי"). למרות ההרגל להשתמש במילה "הכרה", המינוח הנכון במקרה זה אינו "הכרה" אלא "הכַּרוֹת". כשמתייחסים להכרה ביחיד, כמו אומרים – יש הכרה, ועכשיו מוטבע בה ציוץ ציפור למשל, אבל זה לא כך, ויש כאן יסוד חשוב בהצבעה הבודהיסטית על קיומנו בעולם; אין הכרה אחידה העוברת מאירוע אחד לאחר, אלא כל הכרה מתעוררת בגלל תנאים, המאפשרים, ומייצרים אותה. למעשה, ההכרה היא אלסטית, ואינה עומדת קבועה ומחכה לנתונים, אלא נוצרת תוך כדי הנתונים. כך כפי שחוש הראייה, למשל, מתממש רק כתוצאה מהמפגש של העין עם האור ועם המראות.

למעשה, אין אף אדם קטן בתוכנו שההכרה היא שלו. "ההכרה שלי" זה רק מטבע לשון שנלקח ברצינות גדולה מדי. אני אומרת למשל:  "אני צריכה לשלוט בעצמי", כאילו יש אני שיכול לשלוט בעצמי שלו, אבל ההכרה שולטת בעצמה רק באופן חלקי, ותלויה בגורמים כמו הורים, טבע, תהליכים ביולוגיים, רצון ואחרים. לפי אלן ווטס, אין אדם קטן שהוא "אני" השוכן בתוך ההכרה הזו, כך שההכרה אינה שלי, ולמעשה אין שום "me" שהיא תהיה שלו.

אופי: מתוך הצורך שלנו בוודאות באשר לקיומו של "אני", אנו מייחסים לעקיבות ההתנהגותית משקל רב מן הראוי. אנחנו נוטים להיאחז באופיינו, ולמצוא בו סימן לעצם קיומנו. אנו נאחזים בעקיבות זו ומתקשים להרפות, כי קשה לנו לוותר על מצבור ההתנהגויות המוכרות לנו ועל מצבור ההנחות שיש לנו על האופן שבו אנחנו מתנהלים בעולם. להניח לכל זה פירושו לוותר על מה שכבר ידוע לטובת הבלתי-ידוע, וזה ויתור שעשוי לעורר חרדה גדולה. למעשה, מה שמכונה "אופי" הוא גם אחד המכשולים בחייו של אדם, כי הוא מתקשה לוותר עליו, גם כשהוא מוכיח עצמו כבלתי יעיל.

המשכיות אבל השתנות: אמנם, יש דפוסי התנהגות קבועים המאפיינים אותנו. ההופעה החוזרת של ההתנהגות מייצגת המשכיות, אך בטעות אנו מסיקים מן ההמשכיות שבהתנהגות את קיומה של קביעות. אכן יש ל"אני" תכונות; יש, למשל, המשכיות בין תווי הפנים שלי היום לפנים שלי לפני כמה שנים. הקול שלי כיום דומה לקולי מלפני 10 שנים,  כפי שיש המשכיות ביכולותיי ובאופני ההתנהגות שלי עם הסובבים אותי. האשליה היא בהנחה שיש סוכן לדפוסים אלה, כלומר שיש "אני" שהוא הבעלים של התכונות הללו, והוא לכשעצמו לא משתנה. זוהי, לפי זן, הבורות; התכונות אמנם קיימות על רצף של המשכיות, אך ההשתנות היא חוק טבע, כפי שהיא חוק בהתנהלות של תכונות האופי שלנו. אנחנו נאחזים בהתנהגות טיפוסית, כי אנחנו חוששים מאי-ודאות. אם לא היינו נאחזים באישיות שלנו היא היתה יכולה להשתנות, והיינו יכולים לחוות שחרור מה"אני" שעצם ההיצמדות אליו היא המחוללת סבל.

שחרור: הפילוסופיה המערבית וגם הפסיכולוגיה לגווניה מבקשות לעזור לממש את שאיפתו העיקרית של האדם – להשתחרר. ה"שחרור" התבקש אצל הוגים מערביים מאז ומעולם ואצל אבי הפסיכואנליזה ותלמידיו מאז תחילת המאה ה-20. בעידן החדש, "letting go" הפך ביטוי כמעט שחוק, והוא אחת ההבטחות השכיחות של רבות מהתנועות החברתיות, הסדנאות והגופים שמבטיחים עתיד טוב יותר.

לפי אלן ווטס, השחרור האמיתי אינו רק ויתור על התמכרויות, על דיכאון, על פחד או על פרטנר לחיים. השחרור, בדרך הבודהיסטית, הוא בראשיתו שחרור מה"אני" המבקש להשתחרר. דווקא הניסיון האנושי האינסופי לשחרר ולהשתחרר הופך להיות הכובל ביותר. האימון בזן מציע לחדול מההשתדלות לשחרר, ופשוט להתבונן במציאות. השחרור קיים שם, וכל שנדרש מאתנו זה להיענות לרגע שבו זה קורה. כשהמתרגל הבודהיסטי מצליח, גם אם לרגעים, לא להיות יותר "אני" שחייב להשתחרר, השחרור מגיע מאליו.

 השחרור אינו גאולה; זה לא שכל התחושות נעימות, או אני משתחררת מכל קושי. לפי בודהא, אין באמת דרך להגיע למצב שבו שום דבר לא כואב פיזית או מנטלית, או יש רק מחשבות חיוביות. ה"שחרור", לפי התורה הבודהיסטית, הוא מקום מורכב יותר, שבו אני פשוט משחררת את המציאות להיות כפי שהיא, בלי להתעקש להיות במקום אחר מהמקום הנוכחי.

 ריקוּתו של ה"עצמי": כשאנחנו מגדירים את עצמנו בשם, בתפקיד, בתואר ובתכונות קבועות, אנחנו חווים את ה"עצמי" כאוסף של קיומים מצומצמים. באמצעות מדיטציה אפשר לעבור בעדינות מקיום מצומצם אחד לאחר. מדיטציה גם מאפשרת הרחבה של הקיום למקום שהוא ריק ממילים, ריק מתארים, ריק מתכונות. הריקות אינה ריקנות אלא חוויה של ההוויה כפי שהיא בכל רגע.

 ריקות (sunyata) היא מושג בסיסי בבודהיזם המאוחר, ופירושה שכל הדברים בעולם ריקים ממהות עצמית קבועה ונפרדת, ונגזרים מהתהוות הגומלין שלהם עם כל הדברים האחרים. אומנם בתרבות המערבית הריק נטען עפי"ר במשמעות שלילית: אם הוא ריק, אז הוא ריק ממשהו שהיה בו וחסר. אבל לפי הזן הריק שווה למלא בערכו החווייתי והפסיכולוגי. בתפיסת הזן יש נוכחות משמעותית לריק; ריקות היא נוכחות, ודווקא נוכחות כזו מאפשרת חופש.

 

לפי ד.ט. סוזוקי, רֵיקוּת sunyata[ii] פירושה שהות באירועים כמות שהם וניקיון מהמחשבה על מה שעומד מאחוריהם. ריקות היא הלוך- רוח פנוי מהנחות קודמות ומסיפורים שתודעתנו מוסיפה על החוויה.  תודעה ריקה אינה מוסיפה על הפרטים הפיזיים והמנטליים של האירועים, ואינה גורעת מהם, אלא חווה אותם כמות שהם באמת. ריקות מאפשרת לחוות את הדברים כהווייתם, בלי להעצים כאב ופחד, שממילא נוכחים בקיומנו. בדרך כלל גם חוויות נעימות מעוררות כאב, כי אנחנו משתוקקים שהעונג יישאר לעולם. באותו אופן, חוויות לא נעימות הופכות קשות יותר, כי אנחנו משקיעים את כל האנרגיה בניסיון להימלט מהן. לפי התורה הבודהיסטית, בידינו החירות ליהנות מהעונג בלי ליפול להיאחזות כפייתית, ובידינו גם החירות לעבור דרך מה שמאיים, בלי להפוך אותו מושא לחרדה[iii].

כדי לאמץ הלך רוח של ריקות מציע האימון הבודהיסטי להתבונן בגוף הפיסי. תהליכי התרוקנות והתמלאות מתרחשים בגוף הפיסי מדי רגע; כשם שהריאות יודעות להתרוקן מאוויר כדי להתמלא אוויר בנשימה הבאה, כך יודעת לעשות זאת מערכת העיכול, וכך יודעים יתר האיברים להשתנות, לא להתקבע, אלא לאפשר תנועתיות. התכלות של סוג אחד של תאים בגוף מולידה התמלאות של הסוג האחר.

המנגנון הבסיסי בגוף הוא הנשימה. הנשימה היא פעילות מחזורית של התרוקנות והתמלאות. האוויר נכנס בלי שאנחנו מחליטים שייכנס, ובלי שאנחנו לוקחים משהו ממישהו אחר. כך גם האוויר שאנחנו מוציאים: איננו מרגישים נדיבים, איננו מרגישים שאנחנו מוותרים על משהו שהיה שייך לנו, אלא נותנים לעולם אוויר, בלי תמורה. נשימה היא התרחבות והתכנסות, קבלה ונתינה. השאיפה והנשיפה באות מאליהן, וכל שנדרש מאתנו זה רק להיענות למה שמגיע, ולשמוט את מה שהולך. באופן מצער, לתודעה קשה יותר לקבל את תהליכי ההתרוקנות וההתמלאות. אנחנו מתקשים לוותר ולשמוט, וחוששים לקבל ולהכיל.

ש. סוזוקי כותב בספרו המכונן  Zen Mind Beginners mind (1970):"What we call 'I' is just a swinging door which moves when we inhale and when we exhale[iv]".

כשמתרגלים מדיטציית זן המוח מנסה לעקוב אחרי הנשימה. כשאנחנו שואפים האוויר נכנס לעולמנו ה"פנימי", וכשאנחנו נושפים – הוא יוצא לעולם ה"חיצוני". אך, לפי סוזוקי, העולם הפנימי הוא חסר גבול, כשם שהעולם החיצוני הוא חסר גבול, ומה שאנו מכנים: "אני" הוא רק דלת מתנדנדת, בין שני העולמות,  שמתנועעת כשאנחנו שואפים ונושפים. לפי סוזוקי, כשהמוח נקי ושלו מספיק כדי לעקוב אחרי התנועה הזו, אז אין שם "אני", אין שם עולם, אין שם גוף ואין שם תודעה, אלא רק תנודות של נשימה, כמו דלת מתנדנדת.

ההתבוננות בנשימה מבהירה שאיננו ישות קבועה אלא מן תחנת מעבר לאוויר, לחומרי מזון, למוצרי צריכה שונים, וגם לדעות ולהשקפות. כל חיינו אנחנו מתאמצים לייצר "אני" ברור, מאובחן, שונה מאחרים וקבוע. בפועל, אנחנו אוסף אירועים המשתנים במעגליות, כמו השאיפה פנימה והנשיפה החוצה.

קבלה עצמית רדיקלית: אחד הסיפורים במסורת זן מתאר דיאלוג בין בודהידהרמה, מורה הזן הראשון, לתלמידו:

 "רוחי אינה שקטה, אנא השקט אותה!" אמר הווי קה.

"הבא לי את רוחך ואשקיט אותה", ענה בודהידהרמה.

"אני מחפש אותה ואיני מוצא", אמר הווי קה.

"הנה! השקטתי אותה בשבילך", סיים בודהידהרמה את השיחה[v].

הסיפור מצביע על ריקותו של ה"אני"; בתשובתו של המורה נרמז, שרק כשהתלמיד ישתחרר ממושגים מדומים ומופשטים כמו "רוח", "תודעה" או "אני", ימצא שחרור אמיתי. התפיסה שיש מצב רגשי, יש מישהו שחווה אותו, והוא בעל קיום בפני עצמו – שגויה לפי הזן. גם אותו אדם, וגם המצבים הרגשיים שהוא חווה, הם אוסף אירועים, התלויים הדדית באינספור גורמים שאין להם קיום עצמי נפרד וקבוע. מצוקה, למשל, לעולם אינה בבעלות של אחד בלבד, כי גם האחד הזה מעצב בכל רגע הרבה אחרים.  למרות הנטייה להתייחס ל "אני" או ל"תודעה" כמושג, בפועל ה"אני" הוא תופעה פסיכו-פיסית המתהווה מרגע לרגע.

רוב חיינו אנחנו חווים תחושה כללית שמשהו בנו לא בסדר. לפי התורה הבודהיסטית, הדרך היחידה לתקן את מה שטעון שיפור היא לחדול מהניסיון להשתפר, ולקבל, קבלה רדיקלית, של כל מה שעובר בנו ממש עכשיו. בדרך כלל, אנחנו עושים כל מה שרק אפשר כדי להימנע מהכאב שבהרגשתנו כחסרי ערך. בכל פעם שחסרונותינו נחשפים, אנחנו מגיבים במהירות בניסיון לכסות על מערומינו, כמו אדם וחווה אחרי חטא המודעות. אנחנו משווים את עצמנו לאידיאל, ומצויים במרדף אינסופי בניסיון להתאים את עצמנו אליו. אבל כל התחבולות הללו רק מעמיקות את חוסר הביטחון ואת תחושת חוסר הערך.

כשאנחנו מרגישים שמשהו בנו לא מסתדר כמו שהיינו רוצים, אנחנו מניחים בטעות שלמציאות יש חוקיות שהיא מסתדרת על פיה, וכך מפרידים את עצמנו מהמציאות; אנחנו סבורים שהמציאות ודאית, בטוחה ומשופרת, ואנחנו, היות שיש בנו חסרים כאלה ואחרים, נפרדים ממנה, ומתלווה לכך תחושה של חוסר ערך.

ווטס כותב ב The Wisdom of Insecurity (1951):

To want life to be "intelligible" is to want it to be something other than life […] words and measures do not give life; they merely symbolize it. Thus all explanations of the universe couched in language are circular leave the most essential things unexplained and undefined […] where do I begin and end in space? I have relations to the sun and air which are just as vital parts of my existence as my heart[vi].

אמנם תפיסת עצמנו כנפרדים מהטבע אינה תחבולה, אלא חלק חשוב בחוויה האנושית; מה שמגדיר כל יצור חי, ובוודאי את האדם, הם הגבולות שלו ביחס ליצורים האחרים. אלא שהתודעה לוקחת את ההפרדה הזאת ברצינות גדולה מדי. הרצון והפחד, למשל, הם אנרגיות טבעיות והכרחיות המאפשרות לנו להתגונן ולשרוד. הטעות היא בהפיכת הרצון והפחד לליבת הזהות שלנו. בדרך כזו אנו מתקבעים, מאבדים את חיוּת הקיום, והופכים מזוהים עם הפחד ועם התשוקה.

אימון זן הוא תהליך של קבלה עצמית, אך אין הכוונה לקבלה פשוטה של הכאב, הקנאה, העצלנות או התשוקה, אלא הבנה שהאדם הוא מותנה, ומטבעו נתון גם לתנאים שאינם בשליטתו. הקבלה מביאה סוג של הקלה כי אין תחושה תמידית שצריך להשתנות. קבלה רדיקלית של מה שבאמת מתחולל ב"עצמי" מחוללת שינוי. זו אינה תרפיה במובן המקובל, אך באמצעותה מתרחש תהליך של עידון החולשות והקשיים.

הפסיכותרפיסטית טרה בראך (Brach Tara), בספרה Radical Acceptance (2003), אומרת  שלקבלה רדיקלית של עצמנו יש שני חלקים – ערות וחמלה. ראשית, עלינו לראות נכוחה מהם בדיוק האירועים שמרכיבים את ה"עצמי" בכל רגע, ערות המושגת באמצעות אימון בתשומת לב. במקביל עלינו לפתח חמלה כלפי כל האירועים הללו; במקום לדחות את תחושות הפחד או הכאב, אנחנו נקראים לנהוג בהן ברכות, כמו אם שחומלת על ילדה. במקום לשפוט את עצמנו על התשוקה, למשל, עלינו לנהוג בה בעדינות ובאכפתיות. חמלה מאפשרת לנו להיות אינטימיים עם הרגע הזה כמו שהוא באמת, והיא שהופכת את הקבלה שלמה. קבלה עצמית כזו אינה פסיביות או קיבעון על מצב מסוים, אלא להפך – היא דווקא הצעד הראשון לשינוי.

אימון זן מלמד איכות תודעתית שבה נחווה זה המכונה "עצמי" בלי תווית, אלא כמו שהוא מתהווה בכל רגע. במקום כזה נעלמת אשליית הקביעות של ה"עצמי" ועמה גם תחושת הנפרדות של ה"עצמי" מהעולם; כשנעלמת תחושת הנפרדות, מתפוגגת גם תחושת חוסר הערך.

קבלה (acceptance) היא הטרנספורמציה עצמה. באמצעות אימון אני מתבוננת במה שמתחולל בלי לייחל לתמורה, וכך אני נענית לתמורה שמתרחשת כל הזמן. הקבלה אינה אדישות למתרחש אלא הבנה של המציאות, שמובילה לפעולה אקטיבית בעולם. פעולה מתוך מחויבות ואחריות.

כשמאמנים איכות תודעתית של ריקות מבינים שה"אמת" על "עצמי" אינה רק תחושות אינטנסיביות כמו כעס, התעלות רוח, אגרסיביות או לאות, אלא גם אירועים עדינים יותר, שקשה לפעמים לכנותם בשם. באמצעות תרגול אפשר להיחשף לקיום כזה, ריק מהגדרות.

אנחנו נוטים לפחד מהריק. נראה לנו שלא נשאר לנו כלום, אם אנחנו מתפנים ולרגעים לא נאחזים בדבר. אבל התרגול הבודהיסטי מאפשר להיחלץ מתולדות חיינו אל הוויה שהיא ליבת הקיום שלנו, והיא ההוויה הממשית היחידה בכל רגע. הוויה כזו אינה סגורה במסלול החיים אלא נפתחת למה שמכונה בזן "הפנים המקוריים" שהם מעבר למה שאנחנו חושבים שהוא ה"עצמי".

האימון הבודהיסטי מלמד איכות תודעתית שנוגעת ב"עצמי" הפנימי, העמוק ביותר, שהוא מעבר ל"עצמי" הביוגרפי, אף שקשה לקבל שאפשר לחוות את ה"עצמי" במנותק מההיסטוריה שלו וממחסן התיוגים והזיכרונות. ה"עצמי" נחווה אז כנוכחות, וכמו ההשתנות של המציאות, כך ה"עצמי" משתנה כל הזמן.

הפנים המקוריים: במסורת זן מסופר על נזיר שזכה בהארה כשהמורה ביקש ממנו: "בלי לחשוב על טוב, בלי לחשוב על רע, ברגע זה, הראה לי את פניך המקוריים לפני שאביך ואמך נולדו" (Yampolski, trans. 110). אמירה בלתי הגיונית זו הפכה להנחייה יסודית באימון בזן. הפנים המקוריים הם מה שאני לפני שמי, לפני תאריי, לפני זכרונותיי, רגשותיי או פחדיי, לפני תשוקותיי וחלומותיי, ואפילו לפני היותי בת להוריי.  קאסוליס אומר שמורה הזן קורא לתלמידו "לשוב" אל המקום בו הוא נמצא עכשיו (Kasulis 56). זה מקום שמעבר לתודעה הממשיגה, בו נחווה ה"עצמי" כפי שהוא בלי רעיונות, כינויים או מילים. הפנים המקוריים הוא רובד אינטימי של הקיום, וזו נוכחות בלי פילטרים, בלי קליפות שאנו עוטים במגע עם המציאות. זה מקום תודעתי שאומנם מושפע מהביוגרפיה שלי ומהרגליי, אך הוא מצב דינמי המשתנה בכל רגע.

גילוי "הפנים המקוריים" הוא תביעה להנכחה בלתי פוסקת. התביעה היא לגלות את ה"עצמי" האמיתי, העמוק, המקורי, ולא זה שתלוי במשפחה או בחוויה[vii]. השיבה היא למקום שלפני הביוגרפיה, אף שאינטואיטיבית בכלל קשה לחשוב שקיים כזה. למעשה, איננו מוגדרים רק ע"י המקצוע שלנו, מצבנו המשפחתי ואפילו לא ע"י אופיינו. הבנת הארעיות של ה"עצמי" מאפשרת לוותר על ההיצמדות לתכונות האופי, ולקבל את ה"עצמי", כמו שהוא נחווה מדי רגע. חוויה כזו של ה"עצמי" כהשתנות מתמדת, עשויה לחולל טרנספורמציה בתודעת המתרגל, ומאפשרת שיחרור אמיתי.

---

[i]  Kasulis, T.P. P.89.

[ii] Suzuki, D. T. Essays in Zen Buddhism (First Series). London: Rider & Company, 1949. P.58.

[iii] רז, י.  זן בודהיזם – פילוסופיה ואסתטיקה. תל-אביב: משרד הביטחון, סדרת האוניברסיטה המשודרת, 2006. עמ' 37.

[iv] Suzuki, S.         Zen Mind, Beginner's Mind. New York: Wetherill, 1970. P.29.

[v] רז, י. זן בודהיזם. עמ' 57.

[vi] Watts. A. The Wisdom of Insecurity. New York: Vintage Books, 1951. P. 48-49.

[vii] Watts, A. This is it, New York: Vintage Books, 1958. P. 69.