בודהיזם בחיי היום יום

מאת יעקב רז (הקדמה לספרו של יובל אידו טל "בודהיזם: מבוא קצר" בהוצאת מפה ואוניברסיטת תל-אביב)

אני מהלך ברחוב. אני רואה ילד בוכה. גדם עץ שנכרת. שאריות תפוחים שנשרו ממשאית האשפה.
אני מהרהר: סבלם של ילדים. העיריה שממהרת לכרות עצים. משמעותה של האשפה. הבחירות הקרבות ובאות. מה נצביע. ואיך המצב.

ולא ראיתי ממש את הילד הבוכה. ולא את גדם העץ ולא את שאריות התפוחים.
לא היה בי קשב, לא היתה בי צלילות הדעת.

צלילות הדעת – זוהי ליבת האימון של תורת הבודהה כדרך חיים.

שנים רבות נתפסה תורת הבודהה במערב כפילוסופיה מרתקת, בעלת מהלכים היסטוריים ותרבותיים. רבים וטובים ראו בה שיטת חשיבה, פילוסופיה. במערב היא מכונה, לכן, 'בודהיזם'.

אלא שבאסיה נתפסת תורת הבודהה כמשנת חיים של ריפוי ונחמה, לא של הגות מופשטת. זוהי תורת מעשה. אימון של יומיום שהוא חיים של פחות סבל, פחות תעתוע. פחות תעתוע ולכן פחות סבל. היו פילוסופים בודהיסטיים רבים, אך לגבי מאות מיליוני החיים לפיה, היא תורת מעשה.

ליבה של התורה אינו בכללים ובטקסים. ולא בהגות, ואף לא ביצירות האמנות המופלאות שנתנה להן השראה.
צלילות הדעת – זוהי ליבת האימון הבודהיסטי כדרך חיים.

עניינה של דרך הבודהה הוא הסבל – מה טיבו, מה מקורו, ואיך להקל עליו או להיחלץ ממנו.

כשדרש הבודהה לפני תלמידיו על מקורות הסבל, ועל שרשרת הסיבות המחוללות אותו, פתח ב"א-ויג'א" [סנסקריט "א-וידיא"]. הוראתה העיקרית של המילה היא מצב של העדר צלילות הדעת. א-ויג'א פירושה אי-ידיעה, עיוורון, בורות, התעלמות, אשליות, חיים בעריצותן של מחשבות. תעתוע.

התעתוע מחולל פחד: פחד מפני מה שנדמה שמאיים עלינו, ופחד לאבד את מה שנדמה שיביא לנו אושר עולמים. פחדים אלה עצמם מביאים לתעתוע חדש וכך, חוזר חלילה, סב לו גלגל הסמסרה של הסבל ומנהל את חיינו כאילו אין דרך אחרת.

הבודהה מצביע, אם כן, על העדרה של צלילות הדעת כגורם מחולל של שרשרת חוליות של מצוקה וסבל.
העדרה של צלילות הדעת מביא מחשבות שווא.
מחשבות השווא מביאות לתיאור מתעתע ומדומה של עולמנו.
יש לנו תגובות לעולם המדומה הזה,
התגובות מחוללות ציורים נוספים של מושאי תשוקה ופחד.
אנחנו נצמדים אל המושאים הללו, חיים בצילם ומונהגים על ידם – לעולם אנחנו בצמא אל מה שנדמה שיביא את האושר, או באיבה מול מה שנדמה שיביא לנו כאב.
התוצאה היא מעגל של סבל ותעתוע וסבל שהולך ומתעצם.

ממשותו של הסבל גדלה כל כך עד שנדמה שזה העולם ואין דרך החוצה.

אבל, כשדרש בפני תלמידיו על הסיכוי להיחלץ מן המעגל הזה, פתח הבודהה בהיפוכו של התעתוע, כלומר בצלילות הדעת.

הבודהיזם מלמדת שבצלילות הדעת אפשר לדעת את העולם נכוחה, בלא ציורי הפחד והתשוקה, ובלא עכירות התעתוע. צלילות הדעת מתבוננת בחולי, בזקנה ובמוות בלא לקבור אותם בבתי החולים, בבתי האבות ובבתי הקברות של תודעתנו.

האימון בצלילות הדעת הוא אימון של יום יום.
הנה אני לועס. הנה אני כותב. הנה אני קם, יושב, מטיל צואה, הנה אני בהיר, הנה אני מבולבל. הנה עצב. הנה שמחה. הנה עכביש רץ, ענף נע ברוח, הנה איש זקן מנגן בכינור. המטבעות בתיק הכינור. פניו של האיש. המחשבה שבי על בדידותו. הטלת המטבע. צליל נקישת המטבע בתיק הכינור.

צלילות הדעת מבחינה בפרטים ובמה שביניהם. אדם שראייתו צלולה עומד על שפת אגם או נהר, ורואה את טיפות הגשם הגדולות כשהן מכות על פני המים. לרגע הן טיפות גשם. ברגע הבא הן חלק מן האגם. ברגע הבא חלק מן האוויר, אחר כך מן הענן, אחר כך גשם, כלומר טיפות גשם.

צלילות הדעת תראה את טיפות המים במלוא נוכחות קיומן, ובו בזמן בחלופיות קיומן. היא תראה אותן מלאות אבל גם ריקות. הנה טיפה. והנה היא אדווה שעל פני המים. צלילות הדעת תתפעל, אולי מן הטיפות, אבל לא תאחז בהן. היא תניח להן, לא תעצור אותן בהימזגן במי האגם; הרי גם אם תרצה לא תוכל. היא לא תנסה לכבוש אותן, לאלץ אותן או להכפיפן לדעה, רעיון, או רצייה. היא תראה אותן כמות שהן. ברגעי חסד תראה טיפות בודדות בייחודיותן. הנה גדולה. הנה קטנה. הנה מקפצת. הנה טובלת. הנה מתרסקת. הנה נמזגת.

אני רואה טיפות מים. אבל מי ראה מעולם טיפת מים אחת יותר מאשר שבר שנייה? ואם נטעין את הטיפה במחשבות של פחד, או תשוקה, אושר, או סמליות ["העולם הוא כמו טל"], מה הטעם? מה יהיה גורלם של כל אלה?
כמו טיפות המים, כנראה. כלומר – קצף על פני המים. או כמו 'טיפות המים', כנראה. כלומר – אותיות על דף.

כשאני פנוי מרעיונות על טיפות המים אני יכול, אולי, לראות אותן כמות שהן. אפילו לא כ'טיפות מים'.

מלים רבות בבודהיזם מציינות אופנים שונים של צלילות הדעת:
סאטי, שהיא תשומת לב למתרחש עכשיו, בבהירות, וללא תוספות;
טאטהאטא, שהיא מצב הדברים בככותם, ככה, כמות שהם; ומכאן
הטאטהגאטא, שהוא כינויו של הבודהה, מי שהתהלך בעולם ככה, ניעור וצלול, וגם טבע הבודהה;
שוניאטא שהיא הריקות, התודעה הפנויה מאשליות וממחשובת שווא, היכולת לראות את שקיפות המלים, את תקפותם הרעועה כל כך;
טבע הבודהה, שאינו אלא ההיות בעולם לפני הטבעתם העריצה של מושגים ופגעי התעתוע; או
הפנים המקוריים שלנו, בלשון הזן בודהיזם. והפנים המקוריים האלה אינם אלא
מו, עוד מילת זן שפירושה אין – אין חי שהעולם מתהווה בו ואינו מותיר בו עקבות נצח.

אלה, ומלים רבות אחרות מן המילון הבודהיסטי בשפות אסיאתיות שונות, אינם מושגים פילוסופיים. כל אלה הם מוקדי אימון של התודעה, כשמעשה האימון הוא רב-פנים ונתון גם לנסיבות הזמן והמקום והאדם: מדיטציה, עשייה של הגוף ושל הרוח, עשייה בקהילה, פעולה של חמלה למען האחר.

אבל כולם מכוונים אל אימון צלילות הדעת.

צלילות הדעת איננה באה בקלות. התבוננות מקרוב במעשה הבודהיסטי מצביעה על עמל של אימון מפרך, אבל היא מצביעה גם על החרות הבאה איתו ברגעי החסד. כאותו חליל שמתפנה מצליליו למען הצלילים הבאים, צלילות הדעת מותירה אותנו לרגעים בלא מענה מן המוכן. בלא 'דעת'. בתהייה שאין בה נחמה מיידית. במעין 'מה' שאין לו המשך. זו התהייה שמדבר בה ביאליק אל מול הבלתי ידוע, לפני שאנחנו טוענים אותו במשמעויות למכביר. באימון של צלילות הדעת ייתכן שנפש האדם תתפנה לזמן מה מן הצורך לטעון את הבלתי ידוע בציורים של הידוע – 'אופטימיות' או 'פסימיות', למשל.

תורת הבודהה מציעה, אם כן, אפשרות של היות בעולם בתוך צלילות הדעת, ואימון של האפשרות להזמין אותה שוב ושוב. ומתוך ההתפנות הזאת – 'הריקות' – מתחולל המעשה הבודהיסטי, ברגעים של חסד, מרחב של חרות שאין בו תעתוע, פחד, ותשוקה שמצמיתים את דעתו של אדם. פעולה בעולם בתוך מרחב כזה של חרות, אומרת תורת הבודהה, היא פעולה ראויה, מכוונת נכונה, חומלת, יודעת.

– כאותו מורה שראה את הפרחים והבין, ואמר שיר: אני הנודד שחיפשתי אחרי מורה שלושים שנה. שוב ושוב נשרו העלים. שוב ושוב לבלבו הניצנים. אך מאז ראיתי את פרחי האפרסק לא היה בי עוד ספק.

– או אותו מורה שסיפר: לפני שלמדתי זן במשך שלושים שנה, ראיתי את ההרים כהרים ואת הימים כימים.
כשהגעתי לידיעה קרובה יותר, ראיתי שההרים אינם הרים, והימים אינם ימים.
אבל עכשיו, כשהגעתי לידיעה אמיתית, מצאתי את השלווה. שוב אני רואה את ההרים כהרים. שוב אני רואה את הימים כימים.

– כשביקש תלמיד מן המורה שיבהיר לו את סוד התורה, הוליך אותו המורה החוצה אל ניחוח הפרחים ושאל אותו, אתה מריח. משהשיב שכן, אמר לו, אתה רואה? איני מסתיר ממך דבר.

– כשמורה אחר שמע את בני האדם מלהגים, ומתקוטטים בשל רעיונותיהם, אמר:
לראות או לא לראות, זו שאלת האדם. אבל הירח בסתיו . . .

– או מורה אחר, שאמר: למה נדמה את העולם? לירח ששוכן באגל טל הנושר ממקור האנפה.

תגובה אחת על בודהיזם בחיי היום יום

  1. פינגבאק: יום פתוח בפסיכודהרמה – פותחים לכם דלת לחכמת הבודהיזם יום שישי 11 ליולי ב-9:00 | פסיכו דהרמה בקמפוס ברושים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s