ארבע האמיתות הנאצלות

מאת יובל אידו טל – מתוך ספרו "בודהיזם- מבוא קצר" בהוצאת מפה

הבודהה מציג את בעיית הסבל במבנה בן ארבעה חלקים – ארבע האמיתות הנאצלות – שנהוג לראות בו מבנה כמו-רפואי לאבחון מחלות ולהתוויית הדרכים לריפוין; זאת משום הזיקה העמוקה שבין תורת הבודהה לבין עולם הרפואה, או אם להיות מדויק יותר, רפואת הנפש. המבנה מחולק ל: 1) הגדרת המחלה. 2) סיבת המחלה. 3) אפשרות הריפוי של המחלה. ו- 4) אופן הטיפול הנכון לריפוי המחלה. כך, תוך שימוש במבנה אבחוני-טיפולי זה, הצביע הבודהה על 1) הסבל 2) על סיבת הסבל 3) על אפשרות פתרון הסבל ו- 4) על הדרך לפתרונו, בתורה שנקראת "ארבע האמיתות הנאצלות".

האמת הנאצלה הראשונה
זוהי האמת הנאצלה של הסבל: לידה היא סבל, הזדקנות היא סבל, חולי הוא סבל, מוות הוא סבל; עצב, מרירות, כאב, מצוקה ויאוש הם סבל. מגע עם משהו לא נעים הוא סבל, פרידה מהאהוב היא סבל, כל משאלה שלא התגשמה היא סבל – בקיצור כל חמשת המצרפים הם סבל.
דהמצ'קוופאטוה סוטה , סמיוטה ניקאיה 5.421

אם כן, כיצד מוגדרת מחלת הסבל בארבע האמיתות? המילה "סבל" היא התרגום המקובל של המילה בפאלי "דוקהה", שמופיעה בטקסטים הבודהיסטיים המוקדמים. תרגומים מדויקים יותר יכולים להיות "אי נחת", "אי סיפוק", או "אי שביעות רצון". לכן, הסבל שהמילה דוקהה מייצגת הוא לא רק אותה תחושה שעליה חושבים כששומעים את המילה סבל בהקשר התרבותי העברי המודרני; הסבל הבודהיסטי לא מסתכם בתחושה המתלווה למעשי אלימות קיצוניים כמו מלחמה, או כמו מותו של אדם אהוב, גם לא ב"איי, כואב לי!" או ב"אוי, עצוב לי!". אין ספק שכל אלה הם סבל.
ואולם הסבל, כפי שהוא נתפס בבודהיזם, כולל בתוכו גם דברים שבאופן רגעי גורמים עונג, אבל שבטווח הארוך מובילים לאי נחת, אי סיפוק, או אי שביעות רצון. עיקרון זה תקף לגבי כל דבר שנתפס כעונג – מההנאה הפשוטה שבאכילת שוקולד ועד להנאה והעונג שבשהייה עם אדם אהוב, עבודה אהובה, חיות, בריאות, וכן הלאה.
נתחיל בקטן: נאמר שאני אדם שאוהב במיוחד שוקולד. אני אוכל שוקולד שוויצרי משובח ומתענג על כל נגיסה, וכמו כל דבר אחר בחיים, אחרי זמן מה, השוקולד נגמר והמתיקות חולפת. ואני רוצה עוד, אבל מה לעשות? אין. נגמר. ולא נחמד לי עם זה. אני מודד את הסיפוק שלי במונחים של נחת מול אי נחת. של טוב כנגד לא טוב. שוקולד – טוב; לא שוקולד – לא טוב.
כשאני רואה את האישיות שלי כנפרדת מכל שאר הדברים, וכשאני נאחז ברעיון שדברים שמוצאים חן בעיניי יכולים או צריכים להישאר שלי, או איתי, אני נופל לתוך מלכודת הסבל.
אותו הדבר מתרחש גם עם דברים שלא מוצאים חן בעיני. אני רוצה שהם ייעלמו. שייגמרו. לכן אומר הבודהה שלידה היא סבל; מכיוון שבסופו של דבר, אם נולדתי – אין ספק שגם אמות. ואני הרי רוצה לחיות, ולא רוצה למות. ואני יודע שככל שאני מזדקן, ושככל שמצב הבריאות שלי נעשה ירוד, כך אני מתקרב עוד ועוד ליום מותי. אז מה אומר הבודהה על כל זה? "כל זה הוא סבל". למה? מכיוון שכל זמן שאני מפחד למות, להזדקן, או לחלות, אני בעצם מפחד גם לחיות. לחיות באמת.

האמת הנאצלה השנייה
וזוהי האמת הנאצלה של מקור הסבל. הסבל עולה מתוך הצמא (השתוקקות), שמוביל להתהוות מחדש, שמלווה בתשוקה שלובה בעונג, ומהנהייה אחרי עונג שעכשיו הוא כאן ועכשיו הוא שם – כלומר הכמיהה לעינוגי החושים, הכמיהה להמשכיות החיים וההשתוקקות לעוצמה.
דהמצ'קוופאטוה סוטה

האמת הנאצלה השנייה מבהירה את מקורו של הסבל; את מקורם של כל אי נחת, אי סיפוק, או אי שביעות רצון. סבל נוצר כשיש פער בין מה שאני חווה כאן ועכשיו לבין מה שהייתי רוצה לחוות במקום אחר או בזמן אחר. אני משתוקק למשהו שאין לי, או שאני משתוקק לכך שמשהו שיש לי כרגע ימשיך להיות שלי גם ברגע הבא. ואני סובל כשאני מסרב לקבל את היות הדברים בני חלוף. אני נאחז בדבר שאליו אני משתוקק ומפחד שאאבד אותו. ובכל פעם שאני משיג אותו מחדש, אני מתרגל יותר ויותר למצב זה של השתוקקות ומקבל אישור מחודש לעונג שמושא תשוקתי מסב לי; אבל אני לא שם לב לכך שכל השתוקקות כזאת גובה ממני את מחיר הפחד. ובתוך האחיזה המפוחדת באותו הדבר שאליו אני משתוקק, אני הופך עונג לסבל.
אם נחזור לדוגמת השוקולד, נוכל לראות שלא רק המצב שבו אין לי שוקולד מהווה מקור של סבל. אם יש בידי כרגע כמה שוקולד שרק ארצה, נאמר שני קילוגרמים של שוקולד, ואני מפחד שמישהו יבוא וייקח אותם ממני, יכול להיות שאחליט לאכול את כל השוקולד בבת אחת. סביר להניח שאחר כך אקיא.
דוגמה אחרת שיכולה להבהיר את משמעותה של האמת הנאצלה השנייה היא דוגמת התרופה; אני ישן על מזרון שבמרכזו נעוצה סיכה קטנה. אני לא מצליח לראות את הסיכה ולכן אני סובל מכאבי דקירה נוראיים בגבי, שמדירים שינה מעיני לילה אחר לילה, ואני משתוקק לתרופה למכאובי. ואז אני מוצא תרופה מיוחדת – משכך כאבים רב עוצמה – והכאב חולף. כשתפעל התרופה ותשכך את הכאבים שבגבי, האם אוכל לראות מהו מקור הכאב? סביר להניח שלא. סביר להניח שכאשר תתפוגג השפעתו של משכך הכאבים, יחזור הכאב ואיאלץ לקחת עוד כדור, ועוד כדור, ועוד כדור.
אחרי זמן מה, אתרגל לכדורים, ואז עלול לקרות אחד משני דברים: או שגופי יתרגל למשכך הכאבים במידה כזו שיעילותו תפחת, ואז הכאב יחזור להטריד אותי; או שאתמכר לכדור ולא אוכל עוד לתפקד בלעדיו. ובינתיים הגב צועק: "תקועה לי סיכה בחולייה השלישית מלמטה!" אבל לי יש משכך כאבים – ולכן אני לא שומע מה אומר הכאב שמשדר לי הגב. אני לא שומע את עצמי. עם משכך הכאבים שלי, שעוצמתו כה רבה, אני עלול לחשוב שאני לא צריך באמת לראות מהו מקור הכאב – העיקר שלא כואב לי עכשיו. אני רק שוכח שכל תרופה, במינון מוגזם, עלולה להפוך לרעל.
אז מה עושים? איך מפסיקים את הכאב? איך מגלים את הסיכה שבגב ומה עושים עם ההתמכרות לתרופות משככות כאבים, שהשפעתן, כמו השפעתו של כל דבר אחר בעולם, דינה להתפוגג? באמת הנאצלה השלישית, מציע הבודהה רמז לפתרון.

האמת הנאצלה השלישית
וזוהי האמת הנאצלה של הפסקת הסבל: להפסיק באופן מלא את אותה ההשתוקקות, כך שלא תיוותר כל השתוקקות, לעזוב אותה, להיות חופשיים ממנה, להשתחרר ממנה, לא להותיר לה מקום.
דהמצ'קוופאטוה סוטה

די למשככי הכאבים. די להסטת תשומת הלב ממקור הכאב. די לבזבוז הזמן והאנרגיה על פתרונות ביניים זמניים ולא ממצים. הפתרון שמציע הבודהה הוא פתרון יסודי, בסיסי וחסר פשרות. הבודהה ניגש היישר אל שורשי הסבל: אל ההשתוקקות עצמה. אם נחזור וניזכר בכך שתיארנו את הבודהיזם כסוג של תורת נפש, שמטרתה היחידה היא לפתור את הסבל, הרי שעכשיו מסתבר שתורת הנפש הבודהיסטית יומרנית במיוחד; זו אינה תורת נפש שמנסה להפוך אנשים אומללים בצורה פתולוגית לאומללים בצורה נורמלית או סבירה. הפסיכולוגיה של הבודהה מציעה פתרון כולל וגורף לבעיית הסבל; טיפול שורש, אם תרצו: יש להפסיק באופן מלא את ההשתוקקות. כשלא אשתוקק – לא אסבול.
אם אין פער בין מה שיש כאן ועכשיו לבין מה שהייתי רוצה שיהיה, אפשר לראות מה יש באמת – כאן, עכשיו. אם אני מבין, באמת ובתמים, שכל הדברים נמצאים כאן באופן זמני ושבמוקדם או במאוחר ייעלמו, אם אני משחרר את הדברים מאחיזתי ומאפשר להם לעשות את דרכם בסביבתי מבלי שאיאחז בהם, או אז אני יכול לגעת בהם באמת, ליהנות מהם, לחיות אותם ובו בזמן גם לאפשר להם להתקיים כדרכם. אם אני נאחז בשוקולד, לופת אותו חזק בשתי ידי, יימס השוקולד בחומה וכוחה של לפיתתי, ילכלך את ידי ולא אוכל עוד ליהנות ממנו.
אם אני לא משתוקק להפסיק את הכאב רק באופן זמני, אני יכול לראות את מקורו ולפתור אותו בצורה עמוקה יותר. אם נשהה עוד רגע עם דוגמת השוקולד, הרי שאם אני לא נאחז בהשתוקקות לשוקולד, כל קוביית שוקולד שנקרית על דרכי היא הפתעה נעימה. אם אני לא משתוקק אך ורק לשוקולד, אם אני לא מכתיר את השוקולד כמתוק האולטימטיבי, האחד והיחיד, אני יכול ליהנות גם ממתיקותו של תפוח. אם אני לא מודד את מתיקותו של התפוח כנגד מתיקותו של שוקולד, אני מגלה שגם התפוח מתוק. אם אני לא משתוקק יתר על המידה לשוקולד, לעולם לא אוכל שני קילוגרמים של שוקולד בבולמוס אחד גדול. כשאוכל די הצורך, אפסיק, והבטן לא תכאב.
ואם אני באמת ובתמים לא משתוקק לשוקולד, אם אני לא נאחז בו, לא לופת אותו, אולי אוכל גם לחלוק מעט מהשוקולד עם אלה שבסביבתי; לאלה שלפני כן לא שמתי לב עד כמה הם רעבים, כי הייתי מרוכז מדי ברעב הפרטי שלי. אחרי הכל, שני קילוגרמים של שוקולד יכולים להאכיל רעבים רבים.
הוראותיו הבסיסיות של הבודהה פשוטות, אך אין זה מן הנמנע שיעלו מן העיון בהן שאלות עקרוניות רבות. איך עושים כזה דבר? איך מפסיקים להשתוקק? הרי הדבר שלכאורה נראה כטבעי ביותר הוא לסמן לעצמנו מה אנו רוצים, ואז לצאת במרדף אחרי מושא תשוקתנו. האם באמת יש צורך לוותר על ההיאחזות? ואם כן, האם באמת אפשרי הדבר – לא להשתוקק לדבר? לא זו בלבד שהבודהה אומר שכן, זה אפשרי, הוא גם מתווה את הדרך המפורטת להפסקת ההשתוקקות ולהפסקת הסבל שנובע ממנה, דרך שנקראת דרך שמונת הנתיבים או הדרך כפולת השמונה:

האמת הנאצלה הרביעית
וזוהי האמת הנאצלה של הדרך המובילה להפסקת הסבל: אין היא אלא הדרך הנאצלה בעלת שמונת הנתיבים, כלומר: השקפה נכונה, נחישות נכונה, דיבור נכון, עשייה נכונה, אורח חיים נכון, מאמץ נכון, מודעות נכונה וריכוז נכון.
דהמצ'קוופאטוה סוטה

לפני שנמשיך בפירוט האמת הנאצלה הרביעית, דרך שמונת הנתיבים, יש להבין עד כמה היה חשוב בעיני הבודהה יישומה של הדרך לפתרון הסבל. הבודהה אינו מציג הגיג או רעיון להשתעשע או להגות בו; באותה דרשה, שבה מציג הבודהה את ארבע האמיתות הנאצלות, הוא מבהיר שאין די בהבנתן האינטלקטואלית ושדבריו הם בראש ובראשונה הנחיה מעשית לפעולה ממשית בעולם: כדי שארבע האמיתות הנאצלות יוכלו להפוך לכלי ממשי בידיו של המתאמן בדרך הבודהה, יש לחקור את הסבל עד תום, יש לעזוב את מקור הסבל, יש לחוות את קץ הסבל ויש לממש את הדרך המובילה לקץ הסבל.
לכל אחת מן האמיתות הנאצלות, אומר הבודהה, יש להיענות בשלוש דרכים: יש להבין את העיקרון, יש לבצע את הפעולה שנדרשת בנוגע לו ויש לוודא שהפעולה הנדרשת בוצעה במלואה. כך, ב-12 אופנים אלה (שלושה סוגי היענות לכל אחת מארבע האמיתות), יכול המתאמן בדרך הבודהה להתעורר באמת מחלום הסבל ולממש את קץ הסבל עד תום.
הבודהה מנסח זאת כך:

כך היו ההתפכחות, הידיעה, התובנה, התגלית, האור שעלו בי בנוגע לדברים שלא נודעו קודם לכן:

האמת הנאצלה של הסבל חייבת להיחקר במלואה […]
האמת הנאצלה של הסבל נחקרה במלואה […]
זוהי האמת הנאצלה של הסבל […]

זוהי האמת הנאצלה של מקור הסבל […]
מקור הסבל חייב להיעזב […]
מקור הסבל נעזב […]


זוהי האמת הנאצלה של קץ הסבל […]
קץ הסבל חייב להיחוות […]
קץ הסבל נחווה […]

זוהי האמת הנאצלה של הדרך המובילה לקץ הסבל […]
דרך זו המובילה לסיום הסבל חייבת להתממש […]
האמת הנאצלה של דרך זו המובילה לסיום הסבל התממשה […]

[…] כל עוד ראייתי וידיעתי את המציאות כפי שהיא לא היו בהירות ומזוככות די הצורך ב-12 אופנים – בשלושה היבטים של כל אחת מארבע האמיתות הנאצלות האלה – לא טענתי לגילוי הערות המלאה […] אך ברגע שראייתי וידיעתי את המציאות כפי שהיא היו ברורות ומזוככות די הצורך ב-12 אופנים – בשלושה היבטים של כל אחת מארבע האמיתות הנאצלות האלה – או אז טענתי לגילוי הערות. הידיעה והראייה עלו בי כך: שחרור לבי לא ניתן לערעור. זוהי הלידה האחרונה. מעתה לא תהיה עוד לידה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s