מאת אור רכלבסקי
כבוד הדלאי לאמה ה-14 הוא מנהיגו הרוחני של העם הטיבטי. בניגוד למנהיגים של עמים אחרים הוא אינו זוכה במעמדו בירושה, מינוי, בחירות או כוח, אלא נבחר בהתאם לשורה של סימנים, מעשי חיזוי, ומבחנים שמוודאים כי הוא אכן הגלגול של קודמו. הדלאי לאמה נחשב כהתגלמות הארבע-עשרה של הבודהיסאטווה של החמלה, צ'נרזיג (אוולוקיטשוורה), שבוחר להופיע בעולם ולפעול למען בני האדם.
הדלאי לאמה הנוכחי נולד ב- 6 ביולי 1935, כלהאמו תונדופ, הילד החמישי מתוך שישה-עשר של משפחת איכרים בכפר עני מאוד בשם טאקטסר, בצפון מזרח טיבט. בהתאם לסימנים שנתן קודמו וחזיונות שונים, התמקדו המחפשים באזור הזה, ובייחוד במציאת בית שסמוך אליו עומד מנזר עם גג מזהב וטורקיז. כשהגיעה המשלחת לכפר, סיפרו להם השכנים כי כאשר נולד לפני השנתיים הבן למשפחת תונדופ, הופיעה קשת בשמיים, וכי לפני הלידה חלמה אימו כמה חלומות מיוחדים. המשלחת נכנסה לבית בלי לחשוף את זהותה, וראש המשלחת ענד מחרוזת שהייתה שייכת לדלאי לאמה השלושה-עשר. כאשר הילד בן השנתיים ראה אותו, הוא דרש את המחרוזת ואמר כי היא שייכת לו. הלאמה המבוגר ביקש שיזהה אותו, והילד הקטן השיב במדויק שהוא מורה במנזר סרה, וזיהה גם את חבריו למשלחת החיפושים.
במבחנים נוספים התבקש הילד לבחור בין חפצים שהיו שייכים לקודמו, לבין חפצים זהים שהיו שייכים למישהו אחר. בכל פעם בחר הילד נכון. בתור הדלאי לאמה קיבל הילד שם חדש – ג'טסון ג'אמפל נגאוואנג לובסאנג ישה טנזין גיאטסו – הקדוש, האציל המהולל, החומל, מגן האמונה, אוקיינוס החוכמה. טיבטים מכנים את הדלאי לאמה בדרך כלל בתור ישה נורבו, המרגלית ממלאת המשאלות, או קונדון – הנוכחות.
הדלאי לאמה הובא עם משפחתו ללהאסה, בירת טיבט, על מנת לקבל חינוך הולם לתפקידו החדש – מנהיגו הרוחני של העם הטיבטי. הוא התחיל את לימודיו בגיל שש, וקיבל בגיל 25 תואר גשה (המקביל לדוקטורט בפילוסופיה בודהיסטית) לאחר שעבר בחינות בשלושת המנזרים החשובים – דרפונג, גאנדן וסרה. במקביל הדלאי לאמה גילה התעניינות יוצאת דופן במתמטיקה, אסטרונומיה, שירה ורפואה.
הכיבוש, הגלות, החלום
בדרך כלל מקבל הדלאי לאמה את תפקיד המנהיג בפועל בגיל 18, אבל פלישת צבא סין למזרח טיבט יצרה מצב חירום. בנובמבר 1950, כאשר היה בן 15, הוכרז הדלאי לאמה כמנהיג בפועל של העם הטיבטי. בעשור לאחר מכן המשיך הדלאי לאמה להנהיג את עמו תחת העול הגובר. הוא נסע לסין ונפגש עם מנהיגיה, אבל ניסיונותיו להביא לפתרון של שלום הוכשלו על-ידי הלחץ והדיכוי הגובר של בייג'ינג.
ב-10 במארס 1950 הזמין הגנרל הסיני צ'יאנג צ'י וו את הדלאי לאמה למשכנו בלהאסה, בתירוץ שהוא מבקש לצפות יחד עימו בהצגת תיאטרון. על הדלאי לאמה נאסר להביא עימו חיילים או שומרי ראש חמושים. עשרות אלפי טיבטים הקיפו את ארמון הקיץ שלו נורבולינגקה מחשש שהסינים מתכוונים לפגוע במנהיגם. הפגנות המחאה שפרצו בלהאסה באותו יום דוכאו באופן אלים. שבוע לאחר מכן, לאחר ששני פגזים נחתו סמוך לארמון הקיץ שלו, התייעץ הדלאי לאמה עם האוראקל נה-צ'ונג המגן על הממשלה הטיבטית, ובעצתו החליט לברוח בחשאי להודו שם קיבל מקלט מדיני. כ-130,000 פליטים מטיבט הצטרפו אליו עד היום לגולה הטיבטית, שפזורה בכל רחבי הודו.
משנת 1960 יושב הדלאי לאמה בדהרמסלה שבצפון הודו. בעזרת הממשלה הגולה בדהרמסלה, ראה הדלאי לאמה את מטרתו המיידית בשימור המורשת הטיבטית בגלות . פליטים טיבטים יושבו בישובים חקלאיים בכל רחבי הודו. מוסדות כלכליים ומוסדות חינוך הוקמו על מנת לשמר את השפה, ההיסטוריה, הדת והתרבות הטיבטית. למעלה מ-200 מנזרים הוקמו כדי לשקם ולשמר את לימודי הבודהיזם שעומד במרכז אורח החיים הטיבטי. אוניברסיטה טיבטית ללימודים גבוהים קמה, כמו גם המרכז הטיבטי לאמנויות הבמה שעורך הופעות מחול, תיאטרון ואופרה.
הדלאי לאמה שם דגש מיוחד על פיתוח המינהל הדמוקרטי. ב-1963 הוא יזם כתיבתה של חוקה המבוססת על עקרונות בודהיסטיים ועל עקרונות הצהרת האו"ם לגבי זכויות האדם – כמודל למדינה טיבטית חופשית בעתיד. בחירות נערכות לפרלמנט ולממשלה הטיבטית הגולה, וב-2001 נערכו לראשונה בהיסטוריה הטיבטית בחירות לתפקיד "השר הבכיר" (קאלון טריפה). הדלאי לאמה הכריז שכאשר יזכה העם הטיבטי בחירותו, הוא יוותר על תפקידו פוליטי ויתמקד בהנהגה רוחנית.
במקביל המשיך הדלאי לאמה בפעילותו להשבת חירותה של טיבט. שלוש החלטות הועברו בעצרת הכללית של האו"ם וקראו לסין לכבד את זכויות האדם בטיבט ואת זכותם של הטיבטים להגדרה עצמית. ב-1987 הציג הדלאי לאמה תוכנית את חמש נקודות לפיתרון המעמד של טיבט, והציע פשרה: טיבט תישאר חלק מסין אך תקבל אוטונומיה מלאה. הממשל הסיני דחה את ההצעה לחלוטין.
נזיר פשוט
מאז 1967 ערך כבוד הדלאי לאמה מאות ביקורים ב-62 מדינות ברחבי העולם. שלוש פעמים הוא ביקר בישראל עם חיוך תמידי קורן מפניו, הוא נפגש עם מנהיגים ועם הציבור הרחב, ומפיץ את המסר שלו בדבר אחריות אוניברסלית וחמלה כאמצעים להשגת אושר פנימי ושלום עולמי. בזכות אישיותו הכובשת זוכה הדלאי לאמה לכבוד והערכה מצד מנהיגים בני כל הדתות. הוא קיבל עשרות תארי כבוד ממוסדות שונים על מסרי השלום, אי-האלימות, וההבנה הבין-דתית, שהוא נושא עימו. מיליוני בני אדם, בודהיסטים ולא-בודהיסטים, מעריצים אותו ושואבים השראה מדמותו ומרעיונותיו.
בשנת 1989 זכה כבוד הדלאי לאמה בפרס נובל לשלום על הנהגת המאבק הטיבטי ללא אלימות וללא שנאה. הדלאי לאמה היה גם לזוכה הראשון בפרס שקיבל אותו בעקבות דאגתו לנושאים סביבתיים. ה-10 בדצמבר, יום קבלת הפרס, הפך מאז לחג לאומי עבור הטיבטים.
בנאום (http://nobelprize.org/nobel_prizes/peace/laureates/1989/lama-lecture.html) שנשא בשם כל השואפים לחופש, בשם הפועלים לשלום עולמי ובשם העם הטיבטי, אמר הדלאי לאמה: "פרס זה מוכיח שאמונתנו באמת, באומץ הלב ובהחלטיות ככלי נשק היחידים שלנו, תשחרר את טיבט. מאבקנו חייב להישאר מאבק ללא אלימות וללא שנאה".
הדלאי לאמה נוהג לכנות עצמו כ"נזיר בודהיסטי פשוט". הוא שואב השראה רבה ממלותיו של שאנטידווה, המורה הבודהיסטי הגדול בן המאה השמינית: "מי ייתן שכל עוד קיים החלל וכל עוד ישנם יצורים חיים, גם אני אשאר על מנת להפיג את סבל העולם"
הדלאי לאמה – אוקיינוס של חוכמה
קריאה בהיסטוריה של טיבט מגלה שדמותו של הדלאי לאמה לדורותיה, שנתפש כיום כסמל לרוחניות ולשלווה, טומנת בחובה לא מעט תככים, סיפורי זימה ומאבקים פוליטיים, בהם הייתה לגורמים חיצוניים השפעה רבה על הנעשה בטיבט.
הסיפור מתחיל בימיו הראשונים של הכיבוש המונגולי בטיבט במאה ה-13 . המונגולים, שהקימו את שושלת יואן, הסתמכו במידה רבה על השליטים המקומיים. בטיבט המצב היה מסובך, מכיוון שמאז המאה התשיעית, עת התפוררה הממלכה לחלקים רבים, לא שלטו בה מלכים.
בתמיכת המונגולים זכה סאקיה פנדיטה, ראש זרם סאקיה בבודהיזם הטיבטי. סאקיה פנדיטה כל-כך הרשים את החאן המונגולי, עד שבהשפעתו המיר החאן את דתו לבודהיזם, והפך את הפנדיט למורה המדינה. בתמורה העניק החאן לראש פלג סאקיה שליטה פוליטית בטיבט. השילוב בו אדם אחד מחזיק הינו גם כהן הדת הראשי וגם ראש המדינה, היווה תקדים למעמד שיוקנה בעתיד לדלאי לאמה.
עם היחלשות השושלת המונגולית קמו מתנגדים לשלטון הסאקיה. בין היתר צמחה אסכולה חדשה בבודהיזם הטיבטי, שזכתה במהירות לתומכים רבים ונלהבים – אסכולת הגלוק שנוסדה על ידי המלומד והנזיר המבריק טסונגקאפה בראשית המאה ה-15. כמאה וחמישים שנים חלפו, המונגולים שבו והתחזקו, והעבירו את תמיכתם לאסכולה החדשה והפופולרית שכונתה גם "הכובעים הצהובים". סונאם גיאטסו, גלגולו השלישי של תלמידו של טסונגקאפה, זומן אל חצרו של אלטאן חאן המונגולי בשנת 1578. במעמד זה העניק לו החאן את התואר 'גיאטסו' – אוקיאנוס, ובמונגולית – 'דלאי'.
מעמד הגלוק התחזק עוד יותר כאשר נכדו של אלטאן חאן זוהה כגלגול של אותו סונאם גיאטסו. הדלאי לאמה החמישי זכה בתמיכה של השליט המונגולי גושרי חאן נגד אסכולת הקאגיו שהתנגדה למרות המונגולית ואיחד את טיבט.
מאז ידע מוסד הדלאי לאמה תככים רבים ומקרי מוות מסתוריים במאבק על השלטון. לא תמיד נהנה הדלאי לאמה מאותה סמכות והערצה שהוא זוכה לה היום מצד הטיבטים. באופן מסורתי עיקר כוחו של הדלאי לאמה היה באסכולת הגלוק, ובמרכז טיבט, סביב להאסה. באזורים אחרים, בעיקר במזרח טיבט, וביחס לאסכולות אחרות בבודהיזם הטיבטי, הייתה לו סמכות מוגבלת למדי.
בחירת הדלאי לאמה באמצעות גלגולים מונעת ריכוזיות יתר של הכוח, מה עוד שבדרך כלל ההתגלמויות מתגלות במשפחות כפריות באיזורים נידחים. חסרונה של השיטה הוא בוואקום השלטוני ובאי-יציבות הפוליטית שנוצרים בין מותו של דלאי לאמה אחד לבין התחנכותו והתבגרותו של יורשו.
הראשון
גנדון דרוב (1391-1474) היה תלמידו הבכיר של טסונגקהאפה שייסד באותה תקופה את אסכולת הגלוק. הוא בנה את המנזר החשוב טאשילונגפו, והמסורת מספרת שלאחר מכן עורו הבהיק כזהב. הוא היה מלומד גדול וכתב שמונה כרכים אודות התובנות אליהן הגיע בתרגול. גנדון דרוב, שאז טרם כונה הדלאי לאמה, הבטיח כי ייוולד מחדש כדי להשלים את העבודה בה פצח. הוא מת במנזר טאשילונגפו בעודו שקוע במדיטציה עמוקה.
השני
גנדון גיאטסו (1475-1542) נולד למשפחת איכרים במרכז טיבט. אביו היה מתרגל טנטרי גדול בזרם הניינגמה. על פי המסורת, כשגנדון גיאטסו היה מסוגל לדבר הוא אמר להוריו ששמו הוא גנדון דרוב (הדלאי לאמה הראשון) ושהוא מבקש לחיות במנזר טאשילונגפו. גנדון גיאטסו זוהה רק בגיל 11 כגלגול של גנדון דרוב. הוא עמד בראש המנזרים החשובים באסכולת הגלוק, כתב לרוב ובנה מנזרים.
השלישי
סונאם גיאטסו (1543-1588) היה הראשון שזכה לתואר "הדלאי לאמה". הוא נולד להורים עשירים שאיבדו את כל בניהם ושמרו על בנם הצעיר מכל משמר. הוא זוהה כגלגול של קודמו בגיל שלוש. מאוחר יותר הוא בנה את מנזר נאמגיאל, שמשמש עד היום כמנזר האישי של הדלאי לאמה. סונאם גיאטסו יצר קשר עמוק עם שליט מונגוליה, אלטאן חאן, שהמיר את דתו ואת דתה של האומה כולה לבודהיזם הטיבטי. כאות הוקרה נתן לו החאן המונגולי את התואר "הדלאי לאמה" – אוקיינוס של חוכמה.
הרביעי
יונטן גיאטסו (1589-1617) היה נכדו של אלטאן חאן מאשתו השניה, והדלאי לאמה היחיד שנולד מחוץ לטיבט. הוא תרם רבות לחיזוק הקשר בין טיבט ומונגוליה. הוריו המונגולים סירבו לאפשר לו לעזוב לטיבט עד שהיה בן 12, כך שאת מרבית השכלתו הוא רכש מלאמות טיבטים שהגיעו למונגוליה. יונטן גיאטסו מת בגיל 27.
החמישי
נגאוואנג לובסאנג גיאטסו (1617-1682). נודע בכינוי "החמישי הגדול". בסיוע מונגולי, הוא הביא את כל טיבט תחת שלטונו. הוא למד וכיבד אסכולות שונות בבודהיזם הטיבטי, דבר שעורר עליו את זעמם של הגורמים השמרניים בגלוק . הדלאי לאמה החמישי זיהה עצמו לא רק כגלגול של תלמידו של טסונגקאפה אלא גם כגלגול של צ'נרזיג (אוולוקיטשוורה), הבודהיסאטווה של החמלה. הוא החיל את הרעיון הזה על ארבעת קודמיו ועל כל מלכי טיבט עד סונגצ'ן גאמפו שבימיו הגיע לראשונה הבודהיזם לטיבט. מאז ימיו, כך מאמינים, נוהג אוולוקיטשוורה ליטול צורת אדם ולהתגלם בדמותו של הדלאי לאמה. הדלאי לאמה החמישי הוזמן לסין לבקשתו האישית של הקיסר, וזכה שם לכבוד רב. הוא החל בבנייתו של ארמון פוטאלה, שבו על פי המסורת שוכן צ'נרזיג. הוא היה מלומד גדול, בקיא בסנסקריט, וכתב ספרים רבים ובהם ספר שירה. הדלאי לאמה הנוכחי (ה-14) חש קירבה רבה אל הדלאי לאמה החמישי. בגלל החשש מאי-יציבות פוליטית, דבר מותו של הדלאי לאמה החמישי נשמר בסוד במשך 15 שנה. במשך אותה תקופה נאמר לטיבטים כי הוא נמצא בריטריט ארוך, וכאשר השליטים המונגולים דרשו לפגוש אותו, שימש אחד מהלאמות הקשישים כמתחזה בתחפושת.
השישי
טסאנגיאנג גיאטסו (1683-1706). הדלאי לאמה השישי היה דמות מרתקת. הוא ויתר על נדרי הנזירות לאחר שמורו הקרוב נרצח בעקבות סכסוך פוליטי עם המונגולים, זילזל בסמכות, וחיבר שירי אהבה ורומנטיקה. את ימיו הוא בילה בשיטוטים בפארקים של להאסה בצוותא עם חברים, ואת לילותיו בשתיית צ'אנג בבתי המרזח של להאסה. הוא נרצח ככל הנראה על-ידי גורמים שמרניים מונגולים.
השביעי
קלסאנג גיאטסו (1708-1757). לאחר ימיו הסוערים של הדלאי לאמה השישי, קלסאנג גיאטסו סיפק את השקט והיציבות שטיבט הייתה זקוקה לה. בליווי ואבטחה סיני הוא הגיע ללהאסה ב-1720. הוא חי חיים פשוטים והקדיש את מרבית זמנו ללימוד וכתיבה. הוא ידוע במספר הרב של תפילות שחיבר.
השמיני
ג'אמפל גיאטסו (1758-1804) נודע ביכולותיו הרוחניות המרשימות ובסלידתו מתככים פוליטיים. על פי המסורת, במהלך הריונו, כאשר אמו ישבה בגן, הופיעה קשת בשמיים וקצה הקשת נגע בכתפה של האם. התבואה באותו אזור הכפילה ושילשה את עצמה. ג'אמפל גיאטסו בנה את ארמון הקיץ הידוע נורבולינגקה. במהלך שלטונו ניסו כוחות שונים לפלוש לטיבט, והדלאי לאמה השמיני ביקש עזרה מסין כדי להדוף את הפלישות.
התשיעי, עשירי, אחד-עשר, שנים-עשר
לונגטוק גיאטסו (1805-1815), טסולטרים גיאטסו (1816-1837), קדרוב גיאטסו (1838-1855), טרינליי גיאטסו (1856-1875). במשך שבעים שנה לא חצו הדלאי לאמה את גיל 21. רובם מתו בנסיבות לא טבעיות במערך התככים והפוליטיקה הפנימית בלהאסה. בבחירה של שלושת האחרונים היו שניים או שלושה מועמדים ראויים שהפגינו את כל הסימנים הנדרשים, וההכרעה ביניהם נפלה בעזרת הטלת גורל בכד מוזהב מיוחד.
השלושה-עשר
תובטן גיאטסו (1876-1933) היה הדלאי לאמה החשוב ביותר מאז החמישי. הוא חי בתקופה סוערת מבחינה פוליטית כאשר המעצמות הגדולות, בריטניה ורוסיה הצארית, החלו לגלות עניין בטיבט. הדלאי לאמה השלושה-עשר שרד את הפלישה הבריטית ב-1904. חמש שנים לאחר מכן, כאשר הסינים כבשו את טיבט, הוא נמלט לחבל סיקים שבצפון-מזרח הודו, שם התוודע למודרניזציה. שנתיים לאחר מכן, השיגה טיבט בהנהגתו עצמאות כשגירשה את הנציגים הסינים מלהאסה. הדלאי לאמה חיבר את ההמנון הלאומי ששרים הטיבטים עד היום. בהשפעת השנים שבילה בהודו הבריטית, הביא הדלאי לאמה השלושה-עשר למודרניזציה מוגבלת של טיבט עם הכנסתם של מערכת דואר, רדיו, ומטבעות. הוא שלח ארבעה תלמידים טיבטים לבריטניה ללמוד הנדסת חשמל. המנהיג המשופם ערך רפורמות כלכליות רבות שנועדו להפחית מהכוח והשחיתות במערכת הנזירית. הוא הקים תחנת משטרה בלהאסה, הורה לאמן את הצבא, ובמקביל גם פתח בית ספר לאנגלית ומוסד לרפואה טיבטית מסורתית. לפני מותו, ב-1932, הוא ניבא שסין תפלוש לטיבט והורה לעמו להתכונן לכך.
אי היציבות הפוליטית נמשכה לאחר מכן במהלך ילדותו של הדלאי לאמה ה-14. רטינג רינפוצ'ה שבחר בדלאי לאמה הנוכחי והחזיק בשלטון עד שהוא יתבגר, ויתר על נדר ההתנזרות והתפטר ב-1941. שש שנים לאחר מכן הוא נעצר בטענה שתכנן להתנקש בחייו של הסוכן שהחליף אותו, טאקטרה רינפוצ'ה, ומת בכלא, ככל הנראה מהרעלה.