חייו של הבודהה

יעקב רז

השורות הבאות אינן מביאות את סיפור חייו ואת דמותו של הבודהה 'כפי שהיה'. הרי אין 'כפי שהיה'. את סיפור חייו של הבודהה בדו מאות דורות של מספרים ותלמידים, כפי שבדו אחרים את חייו של משה, או נפוליאון, או בן גוריון. הרי גם את חייהם של אלה החיים איתנו – מנהיגים, מורים, הוגי דעות, ידידים ואויבים – אנחנו בודים ללא הרף.
הבדייה יש בה אמת חזקה. בן גוריון, אדיפוס והבודהה קיימים כנוכחות חייה בחיינו בלא קשר לעובדות חייהם, שממילא אין אפשרות לבדוק אותן ממש. הם נוכחים דרך הבדיה הנשזרת מחדש כל דור. אם נדע שפניו של אדיפוס היו זרועות אבעבועות, שהיתה לו סוכרת, ושנהג לשתות עראק דקלים מצרי, יהיו אלה בעינינו מציאות פחותה בנוכחותה מן הדמות שהגה סופוקלס, או מן הדמות שבדה והוליד פרויד.
הבודהה הוא, אם כן, הבודהה מן הבדיות. בדיה נפלאה, שכן מאות דורות של תלמידים ומספרים, עשו מלאכת יצירה נפלאה של סיפור שעלילתו מדגימה ומסמלת, כל רגע ורגע שלה, את תורתו של גיבור העלילה, את אבחנותיו והגותו, את הבודהה. המוסר והמסר חד הם.
הבודהה נאמר בהא הידיעה, שכן זהו תואר ולא שם פרטי, ופירושו: “זה שהתעורר”, כלומר התעורר משינה רוחנית אל עירות התובנות שהן תורתו. התעוררות זו התחוללה כשהיה בן שלושים וחמש, ומאז כונה “הניעור” – כלומר הבודהה. רואי לציין שבמסורת הבודהיסטית כמעט ואין למצוא את הכינוי 'המואר', השגור במקומותינו.
האיש, כפי שמספרים לנו, חי במאה הששית-חמישית לפני הספירה [כנראה מאוחר יותר מסיפור המסורת], והיה בן למלך בממלכה קטנה בצפון הודו. שמו היה סידהתה [סנסקריט: סידהרתהה] ושם משפחתו גוטמה. על פי אחת הגרסאות אימו מתה סמוך ללידתו, ואביו המלך גידל אותו בפינוק רב, והשיא אותו, כמנהג הימים ההם, בהיותו בן שש עשרה. סידהתה גדל בארמון עד גיל 29. אז, מסופר, נתקל שאיש חולה, באיש זקן, ובגופת מת, ונוכח לדעת על קיומו של הסבל. הוא נתקל גם בנזיר וראה אור בעיניו.
נחוש בדעתו להבין את הסיבה לסבל שבעולם, ולעזור לשחרור מן הסבל, עזב את הארמון ואת משפחתו והלך ללמוד אצל גדולי הסגפנים שהבטיחו שחרור. שש שנים נדד ממורה למורה והגיע להשגים מופלגים בדרכים הסגפניות; מסופר שחי על גרגר אורז אחד ליום. אלא שסידהתה לא מצא את התשובה לשאלה ששאל: מאין בא הסבל ואיך אפשר להקל עליו?

השדים שבפנים
סידהתה נטש את כל הדרכים וויתר על הסגפנות. הוא התיישב תחת עץ, זה נודע אחר כך בשם 'עץ הבודהי' – עץ ההתעוררות. הוא קיבל מעט חלב מנערה שראתה אותו במצבו הגופני הנורא, ואז נשבע לשבת ולמדוט עד אשר יבין. מארה, מעין שד, לא רצה שסידהתה יצליח שמדיטציה, ושלח לו גדודים של שדים ומפלצות, וכמו כן פיתויים רבים, כולל את בתו היפה שלו עצמו. דעתו של סידהתה לא הוסחה בשל כל אלה. להיפך. אחת הגרסאות מספרת שהוא התבונן בכל אלה ואמר: אני השדים והמפלצות. אני הפיתויים. בהתבוננות זו מצביע סידהתה, על סף הבודהיות שלו, על אחת התובנות הבודהיסטיות המרכזיות ביותר. הסיבות לסבל שלנו הן בתודעתנו, לא בעולם החיצוני; בצורה בה אנו תופסים את המציאות, לא במציאות עצמה.
באותו לילה הבין סידהתה את משמעות הסבל, את מקורו, ואת הדרכים להקל עליו או להשתחרר ממנו, והיה לבודהה, זה שהשתחרר, או, כפי שנהגו תלמידיו לכנות אותו, טטהאגטה, זה שמהלך בעולם כמות שהוא, בככותו.
הבודהה נשא את דרשתו הראשונה לפני חמשת תלמידיו בגן האיילים בסרנאת, ליד וואראנאסי. מאז ועד יום מותו, כעבור ארבעים וחמש שנים, הבודהה נדד ממקום למקום, דרש, לימד וטיפל באנשים מכל המעמדות, גברים ונשים, נוודים ושליטים, ללא הפליה. הבודהה מת בן שמונים. מקלקול קיבה.

במרכז – האדם
הבודהה חזר והדגיש את אנושיותו, ואת העובדה שכל תובנותיו היו פרי התבוננות שעומדת לרשותו של כל אדם. הוא לא טען להתגלות אלוהית, או לשייכות גנטית לעולם אלוהי כלשהו. הבודהה היה אדם, ושם את האדם במרכז התעניינותו ודרשותיו. לא את היקום, לא את האלים, אלא את האדם. “האדם הוא מחסה של עצמו, ומי עוד יכול להיות לו למחסה?"
במילותיו האחרונות לתלמידיו התיר להם הבודהה לפרש את תורתו כרצונם, טען שמעולם לא חפץ לשלוט בעדת הנזירים, ולא רצה שהעדה תהיה תלויה בו. הבודהה טען שאין בתורתו דוקטרינה אזוטרית, ושמעולם לא הסתיר מהם דבר. קודם לכן, באחת מדרשותיו הראשונות, דיבר בשבח הספק, והזהיר את שומעיו פן ילכו שולל אחרי דברי אחרים, אחרי סיפורים או שמועות, אחרי כתבי קודש, הגיון, או יופיים של נאומים, אחרי רושם או הנאה מדברי מטיפים, וודאי שלא ללכת אחרי דברים, בגלל שנאמרו מפי 'המורה שלנו'. הוא יעץ להם ללמוד את הדברים בעצמם ולהחליט רק אז אם הם מועילים או מזיקים. הוא יעץ להם לבחון אפילו אותו עצמו.