יסודות הדרך הבודהיסטית – יעקב רז

מאת יעקב רז (מבוא לספר 'מה שלימד הבודהה' מאת ואלפולה ראהולה – בהוצאת חיים אחרים וכתר)

איש רגיל היה שאקיאמוני, מי שאנחנו מכנים הבודהה, 'זה שהתעורר', שהתעוררותו עומדת במוקד מה שאנו מכנים 'בודהיזם'. שאלה אחת בערה בו: מאין האי-נחת שנוכחת בכל, ואיך אפשר להקל, או להיחלץ מהאי-נחת?

תעתוע, התעלמות, עיוורון ובורות מביאים לסבל, אי-נחת, תסכול ומצוקה. כך הבין שאקיאמוני כשהתעורר מן התעתוע. כך הבין הבודהיזם.

אבל הסבל, אי הנחת, המרירות, התסכול והמצוקה הם עצמם תחילתה של ההתעוררות מן התעתוע, ההתעלמות, העיוורון והבורות. גם את זה הבין הבודהיזם.

אנחנו נולדים בבכי ומתים כשאנו נאחזים נואשות בחיים, ובדרך אנחנו חולים, מזדקנים, נפרדים, מצפים, כמהים, אחוזים במקומות שאנחנו לא אוהבים, ונקרעים ממקומות שאנחנו אוהבים, חומדים את מה שנדמה לנו שהוא רצוי כל כך, ונרתעיםשונאים את מה שדימינו שהוא שנוא כל כך. כך הבין הבודהיזם.

כה מעט נחת אנחנו יודעים. וכמה קצרת רוח היא כשהיא באה. הגוף אינו שרוי בנחת, הרוח אינה שרויה בנחת. כל אלה מביאים לתסכול, כעס, שנאה, תשוקה שאינה באה על סיפוקה, מלחמות, הרס. כך הבין הבודהיזם.

שאקיאמוני יצא לדרך החיפוש מתוך אי-נחת למראה הסבל שבעולם, אבל מצא את הסבל כנקודת מוצא לריפוי. הוא לא חשב על דרך עוקפת סבל, אלא על דרך חוצת סבל. דרכו היא דרך הבודהיזם.

הוא יצא לדרך החיפוש מתוך וויתור על ממלכה, וגילה את הוויתור כנקודת מוצא לריפוי.

הוא יצא למסע החיפוש מתוך חמלה לכל היצורים שראה אותם בסבלם, וגילה גם את החמלה כנקודת מוצא לריפוי.

הוא הבין את הדרך כשהיה בהתבוננות עמוקה והציע את דרך ההתבוננות כמוצא אפשרי לסבל.

כשהבין, הציע את הבנתו לעולם, מנוסחת כ'ארבע אמיתות נאצלות', שדומות לאבחנה רפואית:

המחלה – הנוכחות בכל של האי-נחת, התסכול, הסבל.

מקור המחלה – בורות ותעתוע, שמביאים לצמא ותשוקה, או לכעס ואיבה, ומכאן לסבל.

אפשרות הריפוי – הוויתור על סיבות המחלה, ומכאן האפשרות לריפויה.

דרכי ריפוי – חיים של מוסר, חוכמה, והתבוננות של תודעה טהורה.

בודהיזם, מהו?
אז מהו הבודהיזם? מי שמבקר לראשונה באסיה יתבלבל.
בתאילאנד יראה נזירים גלוחי ראש, ילדים כקשישים, לבושים בגלימות כתומות, הולכים בבוקר בשורה ומקבלים אוכל מן הבריות בקערות גדולות. במנזרים שם יראה את דמותו של הבודהה, ידו האחת אל האדמה, יושב בהתבוננות עמוקה. זהו בודהיזם? בבורמה יראה נזירות לבושות וורוד. בסרי לאנקה יראה את הבודהה יושב כשנחשי קוברה מעטרים את ראשו ואלים זועפים מגינים עליו. זהו בודהיזם? בטיבט, או בסין, או ביפן, לא ימצא את הבודהה שאקיאמוני במנזרים אלא דמויות אחרות, הקרויות בודהיסאטווה, ויאמרו לו שם ששמותיהן אוואלוקיטשווארה, ואירוצ'אנה, מאנג'וסרי, גואן-יין או קאנון – לא בודהה. זהו בודהיזם? בטיבט יראה נזירים לבושים אדום-חום ומנזריהם גדושים בציורים מרהיבים, לפעמים באורך של עשרה מטרים ויותר, בצבעי האדום, צהוב, כתום וירוק. שם יראה גם את הבודהה במעשה האהבה עם זוגתו. אם יהיה לו מזל – יראה נזירים קשישים קדים קידות עמוקות מתוך כבוד שאין לו גבול לילד בן שמונה שיושב על כס ענק, והוא עצמו, הילד, אינו יודע תמיד איך לנהוג עם הכבוד הגדול הזה שמעניקים לו. שם גם יראה גלגלי תפילה ענקיים וגם אישיים, ודגלי תפילה מתנוססים על הגגות, כמו כביסה. זהו בודהיזם? בסין או ביפן, לפעמים, לא תהיה שום דמות להתייחס אליה במנזר, אלא ציורי דיו על גבי מגילות ארוכות, ובהן דמויות שמנמנות, חייכניות, שובביות, או מזרות אימה. זהו בודהיזם?

יש ויראה אנשים קדים לבודהה כאילו היה אל. אלא שבמקום אחר ימצא קריאה: אם תפגוש בדרך את הבודהה, הרוג אותו! יש ויראה המבקר – בבורמה, בתאילנד למשל – אנשים מדביקים עלי זהב לדמותו של הבודהה עד כדי שיבוש דמותו, ואם ישכים המבקר בבוקר אף יוכל לראות את הנזירים במאנדליי מצחצחים את שיניו [ויאמר, וודאי, עובדי אלילים!]. ביפן יראה אנשים מתרגלים את אימון ההתבוננות הבודהיסטי שלהם בהגשת תה לאורח – במה שנקרא במערב 'טכס התה' – או בעבודת קדרות, או בירייה בקשת. את הנזירים יראה מטפחים בתשומת לב מתבוננת את גני הזן שלהם – חצץ וסלעים – ואחר כך יושבים ומתבוננים בהם שעה ארוכה.

בדיונים עם מורים, נזירים ואנשים מן השורה ישמע דעות שונות, ואף מנוגדות. יש ויגידו לו שכל מעיינם הוא הנירוואנה, השחרור ממעגל הלידה והמוות. ויש שיגידו לו שנירוואנה היא אם כל חטאת וסבל, בהיותה היא עצמה מושא תשוקה אינסופי. בכתבי קודש רבים של הבודהיזם ימצא דברי הלל ושבח לבודהה, אבל באחרים ימצא שלילה מוחלטת, לכאורה, של תורתו. בארצות אחדות בעולם הבודהיזם יסגדו לבודהה שאקיאמוני האחד והיחיד, ובמקומות אחרים יאמרו שהוא רק אחד מתוך רבים שהיו, ישנם ויהיו. יש שיאמרו לו שהבודהה אינו אלא הוויה קוסמית. יש שיאמרו – כל כולו ריקות. אין.

הוא ישמע סיפורים על שריפת כתבי קודש ופסלים, אות להבלותם, או על חילופי דברים שאין להם שחר, על שתיקתו הרועמת של הבודהה; על אנשים היושבים חודשים, או שנים, מבודדים מאדם, ומתבוננים.
במחלקות לפילוסופיה במערב ישמע על עומקה הפילוסופי של הבודהיזם. במחלקות ללימודי דתות יעמדו על ההיבטים הדתיים והפולחניים של הבודהיזם. אנשים יספרו לו על כוחה הריפויי, ועל הבודהיזם כתורה פסיכולוגית עמוקה ושיטתית, הראשונה בתולדות האדם. יתר על כן, ישבחו את הבודהיזם כשיטה פסיכותרפויטית יעילה וצלולה, ומודרנית מאוד.

ואז יתבונן המבקר המערבי סביבו, בארצות הברית, בצרפת, בבריטניה, בארגנטינה, ביוון, באיטליה, באוסטרליה, בישראל, ויגלה אלפי מרכזי בודהיזם, מנזרי בודהיזם, וקבוצות מדיטציה בודהיסטיות. אם יראה אנשים יושבים במדיטציה, לא יהיה המראה זר לו. לא בספריות האוניברסיטאות, אלא על מדפי הספרים בחנויות הספרים, יראה מאות תרגומים של כתבים מהבודהיזם, ולא פחות מהם כתבים של נזירים ומורים מערביים שלומדים במסורת הבודהיזם. ואלה יהיו במסורות יפניות, טיבטיות, בורמזיות, תאילאנדיות, קוריאניות ואחרות. אם יעמיק יגלה 'מסורות בודהיזם חדשות' – אמריקאיות, אירופיות, מערביות לחלוטין, שאיש אסיה לא יזהה אותן.

בודהיזם 'טהור' אינו קיים, ולא היה קיים מעולם.

דרך לשחרור
אפשר לדעת את הדהארמא [תורת הבודהה] בעיון פילוסופי, ואפשר לדעת אותה כאורח חיים וכאימון יומיומי.
עבור מרבית האנשים הרואים עצמם כבודהיסטים, בהגדרה חמורה יותר או פחות, התורה היא אורח חיים.
עניינו של הבודהיזם הוא הבנה ותרגול של הדהארמא.
ההבנה והתרגול עניינם להגיע לשחרור.
השחרור, אומר הבודהיזם, הוא החלצות מן התעתוע. התעתוע הוא ראיית הדברים שלא כפי שהם. התעתוע מביא לדחייה ושנאה מחד גיסא ולהצמדות וחמדנות מאידך גיסא.
התעתוע, האיבה וההצמדות מביאים לסבל.
היפוכם, אומר הבודהיזם, הוא חוכמה – ראייה צלולה של הדברים כמות שהם; אהבה נדיבה וחומלת; ושחרור מן ההצמדויות הכובלות.
הדרכים להחלצות מן הסבל, מראה הבודהיזם, פתוחות לכל אדם. הדרכים הללו מגוונות: התבוננות מדיטטיבית, צווים מוסריים, מנהגים של אורחות חיים, פולחנים וטכסים, מעשים טובים למען הקהילה ולמען עדת הנזירים, ועוד ועוד.
האם בודהיזם זו דת? פילוסופיה? פסיכותרפיה? כל אלה? אף לא אחד מהם? הכל תלוי בהגדרה, כמובן. נזכור נא שהמונחים הללו באים כולם מסביבה מערבית, ולכן השאלות מבקשות תשובה מערבית.
מכאן, אולי הבודהיזם הוא הכל. מעין תורה מאוחדת.
בודהיזם הוא פיסיקה – כלומר עיון בקיומם והתנהגותם של החלקיקים היסודיים של המציאות;
בודהיזם הוא כימיה – תיאור החיבורים שבין החלקיקים והיסודות החדשים שהם יוצרים בחיבורם;
בודהיזם הוא ביולוגיה – עיון בצורה שבה החלקיקים הופכים לאורגניזמים חיים של גדילה וצמיחה;
בודהיזם הוא אקולוגיה – הבנת התלות ההדדית והשפעת הגומלין של הכל על הכל;
בודהיזם הוא אתיקה – הבנת האופן בו התלות ההדדית הזו משמעותה חמלה ואחריות;
בודהיזם הוא פסיכולוגיה – העיון בעומקים הנסתרים של דרכי התודעה האנושית;
בודהיזם הוא תורת ריפוי – כלומר העיסוק בדרכים להחלצות ממצוקות ומסבל;
ובודהיזם הוא פילוסופיה – העיון בשאלה מהו האדם ואיך הוא מתקיים בעולם, איך מתקיים היחס בין היחסי והמוחלט, בין האחדות והריבוי, בין הוודאות והספק. בין היש והאין.
אלא שהגדרות אלה לא יעסיקו כלל את רוב רובם של הבודהיסטים באסיה. רובם אף לא יכירו מונח כזה: 'בודהיזם' שהוא המצאה מערבית. בין אם הבודהיזם הוא דת, פילוסופיה, או דרך ריפוי בעינינו, עבור הבודהיסטים זו דרך חיים שכל עניינה הוא הדרך לשחרור. לא יותר. לא פחות.

בדבקות נהרוג את הבודהה
האם תורת הבודהיזם קדושה למאמיניה? כן ולא. מי שמתבונן בדבקות הנוגעת ללב של הבודהיסטים בבורמה או בטיבט, למשל, לא יטיל ספק בקדושתה של הדרך עבור ההולכים בה.
אבל,
הבודהה שאל פעם את תלמידיו,
אם אנחנו חוצים נהר ברפסודה והגענו בבטחה אל הגדה השנייה, מה נעשה אז ברפסודה? האם ניקח אותה איתנו בהמשך מסענו או שנשאיר אותה מאחור בנהר?
ענו התלמידים,
וודאי שנשאיר אותה מאחור בנהר.
כך, אמר הבודהה, כשתגיעו לגדה השנייה, תשאירו את תורתי מאחור.
או, במקום אחר, אמר לינג'י, מורה הזן הסיני,
אם תפגוש בדרך את הבודהה, הרוג אותו!

אימון, אמונה והתבוננות אינסופית
את תחילתה ואת סופה של דרך הבודהיזם אפשר לסכם במשפט אחד:
הדרך לשחרור מתחילה בראיית הדברים כמות שהם. לא יותר. לא פחות.

האם הדרך דורשת אמונה? כן, אולי באותו מקום אנושי שעצלותנו הרוחנית מטילה ספק עד שלא נראה תוצאות. האמונה איננה דווקא אמונה ב. . . [בודהיזם, למשל], אלא האמונה ביכולתו של היחיד להחלץ מן הסבל באמצעות אימון התודעה שלו עצמו. לא באמצעות כוחות חיצוניים, לא בכוחו של האל, אלא באמצעות התבוננות אינסופית, בתשומת לב, בחוכמה, בחמלה.

אלא שהיכולת להיחלץ מן הסבל דרך הבודהיזם אינה תוצאה של אמונה אלא בעיקר של אימון. ולכן האימון בבודהיזם קודם לאמונה. ופירושו של אימון הוא ללכת בדרך, לראות באופן ישיר וצלול. ושוב ללכת בדרך. אין דרך אלא להתבונן. ההתבוננות בבודהיזם אינה מתישבת ואינה מגיעה אל סיפוקה בשום 'אמת' קבועה ויציבה, שהרי ה'אמת' של הבודהיזם עצמה היא הבנת ההשתנות האינסופית. לכן האמת עצמה היא השתנות אינסופית. ולכן, אין סוף להתבוננות. אין סוף לדרך. אין סוף לאמונה, ואין סוף לאימון.

שכן התודעה, או תעתועי התודעה, הם בבודהיזם מקור הסבל – לא אלוהים, לא היקום, לא האבסורד, ולא הממשלה. אבל אם מקור הסבל הוא התודעה, הרי גם מקור השחרור מן הסבל הוא בתודעה. וזה בידינו.
האימון בבודהיזם הוא טרנספורמטיבי – עניינו הוא שינוי. והשינוי חל בתודעה. התלמיד עובר מתודעה מתעתעת לתודעה בהירה. והבהירות משחררת. עניינו של הבודהיזם הוא, איפא, עיון אינסופי בתודעה ואימונה של התודעה.

את השחרור בבודהיזם אפשר למצוא בראיית הדברים נכוחה. ראיית הדברים נכוחה פירושה: לראות שהעולם הוא השתנות אינסופית של כל הדברים; שהמציאות מתרחשת תוך תלות הדדית בין כל התופעות שבעולם; ומכאן, שאין דבר או התרחשות בעולם שהם קיום עצמי, נפרד, וקבוע.

באחת הסוטרות מתואר מצב עניינים זה בציור של העולם כרשת אינסופית, שבכל אחד מחיבוריה אבן חן, שמשקפת את כל שאר אבני החן ומשתקפת בכולן.

כך, אומרים לנו מורי התורה, גם אנחנו. כל אחד מאיתנו הוא מעין אבן חן כזו. כל קיומנו הוא השתקפות העולם כולו בתוכנו. וקיומנו זה, שמשקף את העולם, משתקף בכל קיום אחר בעולם.

אם כן, קיום שהוא השתקפות, האם הוא אמיתי או לא? האם יש קיום לאני או אין קיום לאני?

כשנשאל שאלות כאלה, הבודהה שתק. ובכל זאת, האם יש קיום או אין קיום?

שתיקת הבודהה
הבה נתבונן ב'פה' שלנו. מה שאנחנו אוהבים לכנות 'כאן-עכשיו'. הנה אני יושב וכותב. הנה כוס מים. קולות מסביב. כאב קל בגב. מחשבות באות-הולכות. אצבעות רצות על המקלדת. עצים נראים. שמיים נראים. חדשות נשמעות ברקע. מטוס עובר.

קיומי פה ממשי מאוד. אין וויכוח עם הקיום הזה. אין לו 'ניגוד' לקיום הזה ואי אפשר לסתור אותו. הוא 'פה'. אני 'פה'. מ'פה' אני רואה את מה שאני רואה, מ'פה' אני מגיב למה שאני רואה. ה'פה' הוא 'אני' עכשיו.

אלא שבעוד דקות אחדות אהיה במקום אחר. אפגוש אנשים. תהיה שיחה. אשתה תה. מישהו ירגיז, או ישמח אותי. יהיו ספות, מדפי ספרים. ילדים יבקשו תשומת לב בצרחות דקיקות. ושוב יהיה קיום ממשי שאין איתו וויכוח. שוב אוכל לומר, מ'פה' אני רואה את מה שאני רואה. מ'פה' אני מגיב למה שאני רואה. ה'פה' הוא 'אני' עכשיו.

ממשות דומה, אבל קיום אחר.

תוכנו של ה'פה' השני איננו זה של הראשון. לא המראה. לא התגובות. לא הרגשות. לא הפעולה. גם פה וגם פה אני מצוי באופן שלם, מלא, ללא שיור. אבל הקיום השני אינו דומה לקיום הראשון. הוא לא טוב ממנו. לא גרוע ממנו. אבל אחר. שונה לחלוטין, ואפילו 'מבטל' לחלוטין את הקיום הראשון. ה'פה' השני אינו ה'פה' הראשון. המילה אמנם זהה – 'פה'. אבל הקיום שונה.

תוכנו של ה'פה' שונה לחלוטין. מכאן תוכנו של 'אני' שהוא שונה לחלוטין.

האם ה'פה' קיים או לא קיים? האם 'אני' קיים או לא?

תיקתו הרועמת של הבודהה.

המרחב הציורי
קיום חולף זה של ה'פה' המשתנה, של ה'אני' המשתנה הזה, מכונה בבודהיזם 'ריקות' – שוניאטה. קיום זה הוא ממשי וההבנה שלו בככותו הצלולה, בהשתנותו האינסופית, מרחיבה את היותנו בעולם. ההבנה הזו מעניקה לנו את המרחב להתבונן במציאות ולהתנהל בה מתוך מקום שהוא אמנם ממשי מאוד, אבל צנוע. כזה, שאינו תובע לעצמו בלעדיות, בעלות, מרכזיות, או עליונות. התבוננות כזו נקראת בבודהיזם התבוננות של השתוות הרוח – אופקשא בסנסקריט [לולא נתפס הביטוי העברי 'שוויון-נפש"ח במשמעות של 'אדישות', הייתי משתמש בו]. השתוות הרוח בבודהיזם היא היכולת לראות את בואן ולכתן של תופעות, בלי לדחות ובלי להאחז – כלומר בלי ליפול באי-נחת של דחייה או של חמדנות. התבוננות כזו חווה את ההתהוות הדדית ואת תלות הגומלין שבין כל התופעות שבעולם.

התבוננות כזו מאפשרת מרחב של נדיבות וחמלה. היא מאפשרת גם שמחה בשמחתו של האחר. מנקודת מבטו של הבודהיזם, זו התבוננות של הענות למה שהוא השתקפות שלי, המשך שלי, רצף שלי, איבר אחר באורגניזם אקולוגי שהוא חלק ממני ואני חלק ממנו.

ההתבוננות הזו היא גם בעלת משמעות מוסרית ממדרגה ראשונה. היא רואה את המרחב כהתרחשות אקולוגית. חלק מן ההתרחשות הזו היא אקולוגיה אנושית, שבה מה שנעשה במקום אחד על פני המרחב האנושי משפיע על כל המרחב ומושפע ממנו.

המרחב הזה מורכב, באופן ציורי, ממה שהבודהיסטים: 'ארבעת הברהאמא ויהארא' – המשכנים האלוהיים. ארבעת המשכנים קשורים זה בזה, מתקיימים זה מתוך זה, משקפים זה את זה.

האחד הוא מאיטרי [מטה בשפת פאלי] – אהבה נדיבה, שאינה תלויה באני ואינה תלויה בדבר.

השני הוא קארונא, חמלה, 'מה שגורם לליבו של האדם לרעוד בשל צערו של האחר'. זוהי הפעולה שבאה בשל ההענות למה שהוא איבר אחר בגוף הכולל. החמלה המלווה בחוכמה היא ההתעוררות, הארה.

השלישי הוא מודיטא, השמחה בשמחת הזולת.

הרביעי הוא אופקשא, שנזכר למעלה, ההתבוננות הרגועה של השתוות הרוח במציאות כמות שהיא, ללא הצמדות, ללא דחייה. האופקשא נחשבת ל'שומרת' ו'מפקחת' של שלושת המשכנים האחרים.

ונזכור, ההתבוננות, האהבה הנדיבה, החמלה והשמחה בשמחת האחר עושות זו את זו.

מודעות פרסומת

3 תגובות על יסודות הדרך הבודהיסטית – יעקב רז

  1. אברהם הים הגיב:

    מעניין מאוד. רוצה ללמוד עוד.

  2. חסיה מגל הגיב:

    תודה לך יעקב רז על המיקוד,הבהירות והצלילות שבמאמרך.עזרת לי להבין ולהתבונן יותר נכוחה ביסודות הדרך הבודהיסטית.

  3. אבי הגיב:

    מאמר נפלא!
    תודה לך, מאוד עזרת לי בתרגול.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s