האנטומיה של כת: להתמסר לגמרי לאדם ה"מואר" – נחי אלון

האנטומיה של כת: להתמסר לגמרי לאדם ה"מואר"[1] 

נחי אלון

 מכלול הכוחות, הדוחפים את התלמיד בקהילה לוותר על שיקול דעתו, להתמסר ללא ערעור לסמכות השרירותית ולהיות עיוור לשימוש בכוח שמאחורי החזות האוהבת והפתוחה, הוא עצום. הפסיכולוג נחי אלון מתאר את התהליך המניפולטיבי שעוברים היחידים הנופלים ברשתם של מנהיגי כתות

           

בספר מאיר עיניים בשם "בלוז ההארה: שנותיי במחיצת גורו אמריקאי" שכתב אנדרה ון-דר בראק, לאחר שעזב את הקהילה של המורה הרוחני אנדרו כהן, מתועדת שיחה הפותחת לנו צוהר להתבוננות בצדדים הפנימיים, הסודיים, של חיי הכת. בתשובה על שאלתה של חברה שבחרה להישאר בקהילה, אם הם ימשיכו לשמור על קשר, עונה המחבר שעומד לפרוש:

"אנדרה: …כמובן, נמשיך להיות בקשר, אם המורה ירשה לך להתרועע עם איש כמוני…

מריאנה: אל תדבר כך על המורה. וכי אינך זוכר מה הוא אומר תמיד? האישיות היא כמו ראי המכוסה אבק. עם ההארה, מתנקה האבק באור ההבנה האמיתית, והראי משקף עתה בשלמות את אורו המוחלט. לכן, מכוחה של ההארה שעבר, מובן שהמורה הוא מושלם.

אנדרה: אינני קונה את זה. בשנים הראשונות הוא היה מסוגל עדיין לצחוק על מגרעותיו וחולשותיו האישיות: הפחד מהמשטרה, דאגותיו הנוירוטיות בענייני ויטמינים; אבל אחר כך התחיל להאמין במיתוס השלמות של עצמו… כשמאות מאמינים מעריצים אותך, לא ייתכן שלא יתעוררו שרידי הנרקיסיזם שנותרו בך… וכשהתחיל למתוח ביקורת על המורה שלו ועל מורים נודעים אחרים על שאינם מושלמים, גבר הכורח הפנימי שלו להיתפש כמושלם וגם הצורך שלנו לראות אותו ככזה.

            מריאנה: והוא אכן השיג זאת. אינני יודעת במה איננו מושלם.

            אנדרה: אני רואה זאת במיוחד בענייני שליטה וכוח. את יודעת איזו שליטה יש לו בחיים של כולנו!

            מריאנה: ומה כל כך רע בשליטה? במצבים שונים צריך שליטה. למאמן כדורגל יש שליטה מלאה על השחקנים.

            אנדרה: הדברים שאילץ אותנו לעשות היו קיצוניים ביותר… את זוכרת איך הוא אילץ את גרהם למעוך את מכוניתו היקרה בבית קברות למכוניות (כדי להתגבר על ההיקשרות לרכוש ולאגו; נ.א.)?  זוכרת איך מתיו עלה במעלה הגבעה לביתו של המורה, משתחווה לכל אורך הדרך?

            מריאנה: נכון, אבל זה היה במטרה לטהר אותנו! הוא פשוט ניסה להפיק מאיתנו את המיטב,   מובן שהתמסרנו לו. זה הדבר שצריך להתרחש בין מורה רוחני לבין תלמידיו. בלי זה אי אפשר להתגבר על האגו. מובן שהוא קיבל את התמסרותנו עודד אותה, זה תפקידו.

            אנדרה: נכון, אבל שאלת הכוח מעולם לא עלתה לדיון, וכמעט אף פעם לא דובר בה. היותו של המורה הסמכות המוחלטת לכל דבר נתפשה כמובנת מאליה ומוצדקת לגמרי. את זוכרת כמה מכתבים כתבנו לו: "מורנו האהוב, אתה שמש היקום, אתה הבודהא של זמננו, אתה ההתגלמות שאין שנייה לה של השלמות! הו אדוני, אינני ראוי להיות תלמידך, אך אנא סלח לי על כל חטאיי וסטיותיי!" וראי מה קורה כשאנשים אינם מעריצים אותו ואינם מתמסרים לו. הוא סובל מהתקפי זעם! זוכרת כיצד היה מגנה בפומבי תלמידים שעזבו? כיצד היה אומר שהם יהיו מקוללים לנצח?

            מריאנה: כמובן שהוא נפגע, אבל זה משום שהוא אידיאליסט. מדוע אינך יכול פשוט להודות שכל זה גדול עליך, בלי להטיל בו רפש?

            אנדרה: … מדוע נתנו בידיו כל כך הרבה כוח? מדוע ויתרנו על האינדיבידואליות שלנו?! כי כל כך השתוקקנו לזכות בהארה, ומשום שהוא היה כל כך משכנע. הכוח משחית, וכל הכוח שנתנו לו עלה לו לראש, בייחוד מאז שהחליט שהוא עולה על המורה הרוחני שלו. מאז לא היה אף אחד שיכול להגביל אותו.

            מריאנה: אבל ראה עד כמה הוא הצליח להפיק את המיטב שבנו: לארגן אירועים ציבוריים ונסיעות, לפרסם ספרים, לנהל מרכזים.

            אנדרה: נכון, לרבים מאיתנו, שחיו חיים שגרתיים בעולם הנורמלי, ההשתייכות לקהילה שלו הייתה הזדמנות להשתייך לתנועה מהפכנית גדולה, שנועדה להוביל את התרבות הרוחנית במערב. אבל זה  לא קרה. אף אחד מאיתנו לא התבגר: ניתקנו את הקשר עם הורינו, עם המשפחות, עם החברים, אבל לא הגענו לבגרות של אמת.

            מריאנה: העובדה שאיננו משתנים היא אשמתנו בלבד. אף אחד מן התלמידים של המורה איננו ראוי לו."

(Andre Van der Braak, Enlightenment Blues: My Years with an American Guru, Rhinebeck, NY; Monkfish Book Publishing House, 2003. pp. 197-207).

            הרושם בציבור בכל הנוגע ל"גורו" למיניהם ולחסידיהם שאוב מאירועים קיצוניים שנחרטו בתודעתנו, כגון ההתאבדות ההמונית של קבוצת ג'ונסטון או פרשת דייוויד כורש ולצדן פרשות של ניצול מיני וכספי המתפרסמות מדי פעם. במקרים אלו מצטייר המורה כנצלן כריזמטי קר-רוח וכמתחזה המבצר לעצמו מעמד מעין-אלוהי ובדומה לדראקולה, מהפנט את קורבנותיו התימהוניים, החלשים ואובדי הדרך ומשעבד אותם בדרכים מסתוריות למטרותיו הציניות. אל לה לעובדה שמקרים קיצוניים אלו התרחשו במקומות אחרים בעולם להטעות אותנו. התופעה, של הגורו הנהנה מסגידה ללא ביקורת, נפוצה גם אצלנו בקנה-מידה לא מבוטל.

            מורים רוחניים רבים אכן הגיעו למקומות מסוכנים ואיש אינו חסין בפני סכנות ההשחתה. אך הדברים מתרחשים לא בגלל שטניות בסיסית הטבועה במורה מעצם טבעו, כי אם תוך כדי תהליך גומלין מתמשך של "שיגעון בשניים" (folie á deux): המורה מספק לתלמידיו הבטחה משיחית לגאולה אישית ולשחרור מכל סבל, אם יתמסרו לו בשלמות – ואילו הם מספקים לו את ההערצה והעוצמה שהוא זקוק להן, כדי להיות גואל משכנע בעיניהם ובעיני עצמו. בתחילת הדרך יש למורה כוונות טובות, כשרון ויכולת, מידה של צניעות ורצון טוב; אבל במהלך ההתפתחות האופייני בונים התלמידים והמורה, במשותף, דימוי מיתולוגי של המורה כמי שניחן בהבנה על-אנושית; כאדם גדול מהחיים וחף מכל טעות. כמה קל למורה להתחיל להאמין בכך בעצמו וכמה קל לתלמידים להתפתות ולהפקיד בידי דמות מן הסוג הזה כוח בלתי מוגבל!

 

מיהו המורה

המימדים העל-אנושיים של המורה, בשלבים מאוחרים יותר של ההיקסמות ההדדית, ניכרים בסיפור חיים אופייני שמספרים בהערצה התלמידים בקהילות למיניהן והנוסח, פחות או יותר, אחיד: כבר מגיל צעיר ניחן המורה לעתיד בכישרונות גדולים ובהם חמלה גדולה וסקרנות בלתי נלאית כלפי מה שמעבר לנגלה. מסע רוחני מסוכן, בלתי מתפשר ותובעני, הוביל אותו למפגש עם מורים גדולים, שבמחיצתם זכה להארה (או "התגלות", "התעוררות", "מפגש עם ה'מוחלט'"), בו הוא השתחרר כליל מן האגו שלו.

כך תלמיד כותב בהערצה על אירוע ההארה של המורה אנדרו כהן: "… אילו הייתי היסטוריון של התפתחות התודעה האנושית… הייתי מציין את שנת 1986 כשנה שבה החלה אחת החקירות הסוחפות, הגורפות והמסעירות ביותר שידע העולם הרוחני מימיו" (מופיע במבוא לגרסה העברית של הספר שחיבר אנדרו כהן "לחבוק שמים וארץ", תרגום י. מוריה, הוצאת משכל, 2002). מוריו הכירו בגדולתו והסמיכו אותו להפיץ את האמת בעולם. הוא קיבל זאת על עצמו, לעתים גם כמרפא מופלא ועושה נסים.

            בשלבים מתקדמים יותר של חיי הקהילה מתרחב סיפור החיים: המורה הוא חוליה נוספת בשושלת מפוארת של שליחים כדוגמת ישו, מוחמד ובודהא. לימים הוא הבין בראייתו החודרת כי מוריו הקודמים וכן כל המסורות הרוחניות והדתיות האחרות, תפשו רק "אמת" חלקית או שקרית, או אמת שטעות ביסודה או שיש בה כדי להשחית ועליו מוטלת השליחות לפתח את משנתו ולהפיצה, כדי להביא למהפכה רוחנית נרחבת. התלמידים שיצטרפו אליו, יזכו להגיע להארה ויהיו עמוד התווך של המהפכה הרוחנית. ההמונים עדיין לא כשירים להבין את המהפכה ולכן יש לדבר אליהם בשפתם – ואף להסתיר את רוחב היריעה של מטרותינו. אנחנו חוד החנית, הנבחרים ולשם כך יש לעבוד קשה.

 

 

מי הם התלמידים

            רבים מן התלמידים הם אכן מבקשי דרך רציניים, השקועים בחיפוש אחר האמת. חלקם מגיעים לקהילה בעקבות משבר, שערער את תפישת עולמם והניע אותם לשאול שאלות קיומיות.

המורה מצטייר בעיניהם כרב-קסם, קשוב, חכם; כאב מיטיב. בקהילה הם מתקבלים בחיבה גדולה, משתלבים בפעילות למען מטרות משותפות וזוכים בתחושת ייעוד.

 

מה מלמד המורה

המורה, שחווה הארה, "יודע", בעוד תלמידיו הם בגדר "מבקשי דרך" בלבד. ה"מוחלט", שהמורה התוודע אליו, שייך לתחום שמעבר להיגיון. המכשול בפני ההארה הוא האגו שטוף האנוכיות, התשוקות, הגאווה והביטחון העצמי הכוזב. עצם העובדה שההיגיון מתנגד למורה ולמשנתו מוכיחה שהאגו מנסה להטעות אותנו ביהירותו. כותב הישראלי דוד הר-ציון: "רובכם הגדול מתנסים בבלבול עצום, וזה מצוין, כי זה מעיד על כך שהתחלתם להתעלות, בהדרגה, מעל להכרח … ככל שאדם הוא חכם יותר לא יהיה לו ברור אפילו מי הוא … ההתקרבות למאסטר תיצור בלבול … הארה זה לראות בבהירות – כירח מלא אור … אך זה בלתי מובן עד שלא תבין היכן אתה ומי אתה". (מתוך "הנני" לקט שיחות מתוך מפגשים עם דוד הר-ציון, הוצאת הר-ציון, מודעות עברית, 2001). התמורה שעבר המורה מבטיחה אם כך, שהוא נקי מאגו, ולכן מניעיו ופעולותיו נקיים מאינטרסים ומכוונים רק לרווחת התלמידים:

            "אינני גורו / אינני מאסטר / אני ידידכם / פקחתי את עיני / ואני רואה את אור השמש" (שם). נאמר לתלמידים שהמורה רואה את כל חולשותיהם ואת תרגילי הרמייה העצמית שלהם, ולכן הוא מסוגל להוביל אותם להארה. אך לשם כך עליהם להתמסר לו לגמרי. שבירת האגו תושג רק באמצעות ניסיונות מכאיבים של ויתור, שהרי אין הגאולה נקנית אלא בייסורים.

            בין חברי הקהילה לבין עצמם ובינם לבין המורה, נוצר קשר רגשי עמוק, נולדת אהבה המשמשת כהוכחה (מוטעית) לעומק ההישגים הרוחניים של הקהילה. הקבוצה מפתחת מנטאליות של "גאוות יחידה", המאופיינת בתחושה של ייחודיות ושליחות.

            כתביהם של המורים מציגים, כמובן, את הצד הרוחני המיטיב ואין בהם רמז לכוחנות ולאוטוריטאריות. את התיאורים של יחסי הכוחות ושל אמצעי השליטה שמאחורי הקלעים ניתן למצוא בספריהם של עוזבי קהילות, חוקרים ומטפלים. מורים רוחניים שמדובר בהם ומעריציהם, יזדרזו להסביר את ההאשמות המופנות כלפיהם כדיבה שמוציאים עליהם חניכים שלא הצליחו להתגבר על יצריהם או על ה"אגו" שלהם. אך מי שקורא את ספרה של העיתונאית ההודית גיטה מהטא, "קארמה קולה", המציג את הצדדים האמורים כפי שהם באו לידי ביטוי אצל המורים בהודו בשנות השבעים (Mehta. G, Karma Kola. Penguin Books, 1978); או את עדותה של איימי ואלאס, "שוליית הקוסם – חיי עם קרלוס קסטנדה", על האנתרופולוג שחקר – או המציא – את תורתו של דון חואן, שאמאן מניו-מקסיקו (My Life with Carlos Castaneda. Berkeley, CA; Frog A Wallace. Sorcerer's apprentice, 2003); או את ספרו של הפסיכיאטר אנתוני סטור (Feet of Clay, Free Press, New York,1996), המתאר תהליכים דומים שאפיינו גם מורים מערביים, אשר חלקם חיו לפני דורות – איננו יכול שלא להשגיח בדפוסים החוזרים של ניצול מיני, יחסים של כוח ושימוש מניפולטיבי בתלמידים על ידי קירובם וריחוקם. העדויות המצטלבות, נקודות הדמיון שמתבררות תוך כדי קריאה, מצביעות על אמינותם של הכותבים.

 

 

"ירח דבש": הולדת הקהילה

כשאגדת המורה מכה שורש, הודות לפעילות המיסיונרית שבשיטת "חבר מביא חבר", מצטרפים לקבוצה אנשים נוספים. הצורך בקרבתו של המורה, יחד עם ההבנה ש"ההארה היא אורח-חיים, לא תחביב לשעות הפנאי", מביא להקמת "מושבה", אשר אחזקתה דורשת מימון. התלמידים מתחילים ליטול בו חלק – בין אם בתרומות ובין אם בהפניית חלק ממשכורתם לקהילה. הקהילה גם מייצרת מקורת הכנסה, למשל, קורסים שהיא מעבירה לקהל הרחב. ההתרחבות מאפשרת לתלמידים בולטים ללמד ונוצר "מסלול קידום". כיוון שחלק מן התלמידים עובדים למחייתם, עליהם להקדיש את כל זמנם הפנוי להתפתחותם האישית ולעבודות ההוראה והמימון. שעות השינה פוחתות ונוצר מצב כרוני של עייפות, המעודד התמסרות נטולת שיפוט. הפרטיות אובדת. מובן מאליו, שההחלטות בתחום הכספי הן בידי המורה. הוא יודע מה טוב לנו, ואין לו אינטרס אישי.

ריבוי תלמידים מייצר מעמדות: "מקורבים, ו"מרוחקים", "מתחילים" ו"מתקדמים", עלייה במעמד היא פרס ממדרגה ראשונה ואילו אובדן מעמד עשוי להיתפש כעונש חברתי ורגשי קשה. כיוון שהגישה אל המורה מצריכה עתה פנייה אל מתווכים, הקשר האוהב והישיר מתחלף בהערצה מרחוק. המתווכים זוכים לכוח גדול ונוטלים על עצמם את התפקידים השליליים, כגון ענישה. חלוקת העבודה החדשה היא, בלשונו של עגנון, "המלך רחום וחנון, אבל עבדיו קשים ואכזריים".

ריבוי התלמידים מאפשר זרימה מתמדת של הערצה, וזו נעשית למעין סם למורה. התמורה הפסיכולוגית שחלה בתלמידים נשלמה. הם מבינים שאל להם לסמוך על תחושותיהם, על הבנתם ועל שיקול דעתם: כל אלה הם האויב המתעתע, לא המצפן. המצפן האמיתי הוא המורה, המפרש האמיתי והיחיד של המציאות המעשית והנפשית כאחת. הם מוותרים על הסמכות הפנימית, ומוסרים אותה בלב חפץ בידי המורה.

האויב הגדול של קשר האהבה בין המורה לתלמידים הוא הספק. המורה והקבוצה כאחד נלחמים בספק עד חורמה. כלי הנשק האופייני והמשותף לכיתות השונות הוא העמדה שלפיה הספק הוא עדות לחולשת האמונה של התלמיד, פרי עבודתו של ה"אגו". התלמיד נדרש "לעבוד יותר", "לעשות יותר מדיטציה", "להתבונן כיצד הספק משרת את המיאון שלך להתחייב, שהוא האויב הגדול שלך", כי "אין חצי הארה!".

ה"דרך" תובעת לחלוק עם העדה את המתרחש בנפש פנימה. וידויים בקבוצה הם חלק הכרחי מהחיים בה. מאחר שאין תוקף לשיקול דעתו של התלמיד (ה"אגו" משתלט על האישיות), ו"האמת" היא הערך העליון של הקהילה, המנדט לפרש את מעשיו ותחושותיו ניתן לקבוצה ולמורה. התלמיד לומד שמוטב כי לא יאמר הכל, שכן כוחה של הקבוצה להעניש הוא עצום. בייחוד יש להיזהר מפני העלאת ספקות: על זה "חוטפים" קשה במיוחד.

כיוון שהעבודה הרוחנית קשורה לכל היבט של החיים, אין היבט שאין להעלותו בקבוצה. התאהבת בתלמיד אחר? בדקי מה המשמעות הרוחנית של ההתאהבות הזו. אולי איננה "רוחנית", אלא ביטוי של ה"אגו". ומה הייתה המשמעות הרוחנית של יחסי המין שקיימתם? הדיונים בקבוצה לובשים בהדרגה אופי של ישיבות וידוי מתארכות והולכות. הקבוצה היא הכוח הפוסק מה לעשות בענייני זוגיות, מגורים, תעסוקה, ובכל עניין אחר.

 

השחתה ופרנויה

            התמורה המבוקשת טרם קרתה והתלמידים טרם נגאלו. האשמה היא בהם, לא במורה: "אינכם משקיעים את המאמץ הנדרש"; "אינכם מתמסרים באמת", יותר מדיטציה, יותר תרגילים, צריך להקצין: "מעך את הב. מ. וו. שלך במחסן הגרוטאות כדי לנצח את האגו"; "שב שבעה לילות במדיטציה וחשוב על חולשתך"; "עליכם לשתות רק מיץ עשב"; ההוראות נעשות יותר ויותר שרירותיות, ופחות ופחות הגיוניות. מורים רבים משנים בתכיפות  אמונות ופרקטיקות והתלמידים נתבעים לשנות באחת את מה שעד אתמול היה בגדר אמת קוסמית – כגון מעבר מפרישות מינית למיניות לא-מובחנת. כאשר נולדים ילדים בקהילה, קובע המורה דרכי חינוך מיוחדות. מוכרים מקרים, שבהם הילדים בקבוצות היו קורבן להתעללות או להזנחה.

            העזיבה יש בה איום גדול על הקבוצה ולכן צריך להפעיל לחץ על הנחלשים. הדבר נעשה באמצעות שיחות מוטיבציה, שידול ואיומים. אם נשארו בקבוצה – מה טוב; אם לא – עלינו להתרחק מהם. ה"עריקים" מאבדים את העולם החברתי היחיד שנותר להם. יש בהם הנאלצים לחזור מחמת אובדן המשמעות של העולם שבחוץ ובקהילה עליהם להתחיל שוב מאפס.

            חשיבותם האישית של האנשים בעיני המורה יורדת. אפשר לסלק את מי שהכזיב: לעולם תהיה אספקה חדשה של מעריצים. המורה מכור עתה להערצה, ההערצה היא הרגש השולט בקבוצה ולא האהבה. היכולת לסלק בהינף יד אדם, שטיפס במשך שנים בסולם החברתי, מקנה כוח מוחלט. גם מי שהיה סגנו של המורה יכול לרדת במעמדו אל תחתית הסולם, "לטובתו". הייסורים בגלל אובדן המעמד המיוחד הם בלתי נסבלים. התלמיד יעשה הכל כדי לחזור ולזכות בחסדו של המורה ובלבד שלא יהיה מנודה.

            המורה והמקורבים לו אינם צריכים עוד לבקש כסף, מין או כוח: הם מקבלים אותם כחלק מההתמסרות. כאשר המורה בוחר באישה מבין התלמידים כבת-זוגו הזמנית, היא נחשבת בעיני עצמה ובעיני האחרים כבת-מזל. המין איננו "זיון": הוא "טנטרה", "ההתמזגות הרוחנית עם המורה", "שחרור אנרגיות חסומות". אובדן המעמד הזמני המיוחד של "בת-זוג לשעה" מכאיב וקשה.

            ישנן קהילות הצוברות כסף רב: רבים מן התלמידים הם בעלי מקצועות מכניסים ואת הכנסותיהם הם מוסרים לקומונה. בתמורה הם מקבלים מגורים, מזון ותורה. השאלה מה קורה עם יתרת הכסף איננה נשאלת: חזקה על המורה שהוא עושה בו שימוש מועיל, למשל, רכישה של קרקע לשם הקמת מרכז רוחני.

            הוויתור על העצמיות נשלם עתה: אין יותר פרטיות במישור המעשי והרגשי; התודעה והשיפוט מעומעמים דרך קבע מחמת חוסר שינה, עבודת-יתר, שעות ארוכות של מדיטציה ותת-תזונה "למטרת אימון הרוח"); העולם החיצוני נעשה לא רלוונטי, כיוון שההארה משמעה להיות מעל לאינטרסים, לתשוקות, לפחדים ולקנאה, אין המורה עוסק ב"כוח". הנושא אינו פתוח לדיון.

            ביקורת על השימוש לרעה בכוח תתפרש גם היא כפגם בהתמסרות, כהתערבות ה"אגו". הפער בין השימוש לרעה בכוח לבין האיסור לדבר עליו, מזין את הספקות הפנימיים – שגם בהם אסור להבחין. ההשתקה הפנימית נעשית לאחד מיסודות הקיום בקהילה.

            תהליכים אלו מעוררים ביקורת מבחוץ: משפחות שאיבדו את בניהן ובנותיהן לקהילה מנסות לקעקע את המורה ואת הקבוצה. "עריקים" מן הקבוצה מעידים בתקשורת על מציאות קשה ביותר בתוך הקהילה, כגון ניצול מיני של הילדים בתוכה, ועדויותיהם מזינות את המערכות הציבוריות. הקהילה מפתחת עמדה פרנואידית כלפי העולם העוין. כל עזיבה נחשבת עתה לבגידה, וכוח רב מופעל כדי למנוע אותה. כוח רב מופעל גם כדי לחסן את התלמידים מפני "המידע השקרי" הנמסר בתקשורת, אשר מוצג כניסיון של כוחות האופל להרוס את בני האור.

 

הרטוריקה של הגאולה

הדרך שבה המורה משוחח עם תלמידיו מבוססת על תהליכי השפעה, שכמותם יש גם בהיפנוזה, בפרסום ובתעמולה. היא מכוונת לעקוף את תהליכי ההיגיון והבקרה האינטלקטואלית (ה"אגו") ולפנות ישר אל הרגש. אין בה טיעונים כי אם מטאפורות, רמיזות, סוגסטיות, חידות נוסח האורקל מדלפי. למשל, ב"דארשן" (שיעור), של מורה ששמעתי בארץ, נשאל המורה אם הוא אכן מואר. הוא חייך בצניעות והשיב: "כשאתה מפליג בספינה אל מעבר לים אתה זקוק לנווט … למישהו שמכיר אותה, כי כבר היה שם… ישו היה נווט כזה, גם מוחמד, גם הבודהא … (מחייך)". ברובד הגלוי נמנע המורה מלהשיב על השאלה האם הוא מואר, והסתפק באמירה לא אישית. אך ברובד הסמוי הוא אומר: אני מעל להיגיון הרגיל של ,מואר או לא מואר"; אני מוכן להוביל אותך. רוב האנשים קולטים את הרובד המצטנע שבמסר הגלוי ואילו המסר ההחלטי, הסמוי, נקלט רק ברובד הרגשי. כאשר המאזין כבר שרוי בציפייה לפגוש ב"איש מיוחד", גם אמירות בנאליות יישמעו כחוכמה עמוקה מני ים.

            האיומים יכולים ללבוש גוון קונקרטי: "אם תעזוב אותי עכשיו, דקה לפני שהגעת לגמר, תאבד את הזדמנות חייך להשתחרר באמת"; "כאבי הבטן שלך הם תגובתו של הגוף על הסירוב של האגו שלך לנקוט סוף-סוף עמדה ולהתחייב". איומים עקיפים ומרומזים כאלה נקלטים ומעוררים חרדה שנעלמת כאשר התלמיד "חוזר לתלם" וזוכה מחדש באהבת הקבוצה.

            דרך דיבורו של המורה היא לעתים תכופות כפולת-משמעות. כך, ברובד הגלוי הוא מעודד חשיבה עצמית: "אני רוצה שלא תקבלו שום מילה שלי כמובנת מאליה. בחנו הכל בהיגיון שלכם!". אבל בהמשך הוא אומר: "רק כשמשתחררים מן האגו, אפשר להבין כמה מלכודות טמן לנו ההיגיון!". המסר הגלוי מכסה רק בקושי על הפסילה השיטתית של היגיון התלמיד והצורך להמיר אותו בהתמסרות להגיונו של המורה.

            המורה מצדיק את החלטותיו השרירותיות בטיעונים רוחניים: "לפני שתעשה קארמה-יוגה (עבודה רוחנית על ידי מילוי חובות מעשיים) בשירותים במשך חודש, לא תבין עד כמה הגאווה שלך מעוורת את עיניך"; "ניקוי השירותים הוא גם ניקוי התודעה. השתמש בעבודה כמדיטציה".

            סגנון עקיף וסוגסטיבי זה דבק גם בקבוצה. התלמידים יוצרים שפה, העמידה לגמרי בפני טענות של היגיון. כאשר המורה עושה מעשים שנויים במחלוקת, נוהגים לומר: "אכן, הוא חי בעושר ובתנאים מלכותיים, אבל זה רק כדי להראות לנו שהמושגים שלנו על השחרור פשטניים מדי". או: "הוא משתמש במין הקבוצתי רק כדי להעביר את האנרגיה הנשית – 'שאקטי' – לכלל הקהילה"; "הוא עצמו איננו זקוק להשתחוויות שלנו, אבל הוא הטיל עלינו להשתחוות לו כדי למוסס את האגו שלנו וללמדנו צניעות". פירושים ממין זה, שאינם ניתנים להפרכה, פורקים כל ביקורת מכוחה.

            מכלול הכוחות, הדוחפים את התלמיד בקהילה לוותר על שיקול דעתו, להתמסר ללא ערעור לסמכות השרירותית ולהיות עיוור לשימוש בכוח שמאחורי החזות האוהבת והפתוחה, הוא עצום. על כל אלו יש להוסיף את המימד ההיפנוטי שבעבודת המורה. היפנוזה היא מצב תודעה שונה מהרגיל, שבו מוותר המהופנט על בוחן המציאות הרגיל שלו ומקבל את פירוש המציאות שמציע לו המהפנט. ישנה מערכת שלמה של תופעות פסיכו-פיזיות (ה"תופעות ההיפנוטיות הקלאסיות") שניתן לעורר באמצעים פשוטים למדי אצל רוב האנשים – בהן שיכוך כאבים, שיבוש תחושת הזמן והמרחב, התעוררות זיכרונות נשכחים, התנתקות מן הגוף וכדומה. המצב ההיפנוטי מושג בדרך כלל במצב של הרפיה גופנית, שבו נמסרים מסרים הפונים לא להיגיון אלא לחושים ולרגש ("דמה את הכאב כגוש כהה ומוצק, ותן לו להתפוגג בהדרגה") ונמסרות סוגסטיות ("כאב הראש שלך בא להגיד לך שאינך מתמסר בשלמות בגלל הספקות של האגו"). מצב במדיטציה המתמשך, יחד עם הרטוריקה הכמו-היפנוטית, מאפשר תהליכים כאלה.

            כתביהם של המורים השונים מלאים באמירות היפנוטיות, שעין ביקורתית ומאומנת מגלה אותן מיד. כל מי שניסה לשוחח עם תלמיד ששייך לקבוצה מן הטיפוס הזה או לומד אצל המורה-הגורו חווה פגישה עם רובוט ולא עם אדם חי. האורח מבחוץ חושד מיד שהתלמידים עיוורים לגמרי לשימוש לרעה בכוח ושהאהבה השופעת בקבוצה, הפשטות, הרוחניות, הן חזות רעה – שמאחוריה מתרחשים דברים רעים. סטיבן האסאן, פסיכולוג ומומחה להיפנוזה שהיה תלמידו של הכומר מון ומילא תפקידים בכירים בכת שהלה עמד בראשה לפני שהתפכח, חשף את הדרכים המתוחכמות שהכיתות משתלטות בהן על תודעת התלמידים (Combating Cult Mind Control. Hassan S. Park Street Press).

            כאלה לבין המציאות בקהילות דתיות? ואכן, בכל דת נדרש היחיד להתמסר לסמכות ולצמצם את שיקול דעתו; אבל בדתות הממוסדות יש מנגנוני ביטחון המקטינים את הסיכון לאוטוריטאריות כה קיצונית. הן נהנות ממסורת שהמורה החי נחשב למפרשה יותר מאשר לאביה וכך מוגבל כוחו. יתר על כן, מעל לכל מורה יש ערכאות גבוהות יותר, הבוחנות אותו ובידן להגביל אותו. כל מורה עובר תהליך של הכשרה וסינון, המקטין את הסכנות. מורים רוחניים שאינם תלמידים במסגרת מסורת ממין זה ובייחוד אלה מהם שגדלו בתוך המסורת וזנחו אותה משום ש"הם יודעים יותר טוב", מועדים יותר לסיכון ההשחתה. עם זאת, כיתות אוטוריטאריות היו וישנן גם במסגרת הדתות המונותיאיסטיות בארצות המערב והדתות הממוסדות במזרח. שימוש בכוח איננו מונופול של איש. הפסיכיאטר הבריטי אנתוני סטור מתאר דומים מאוד אצל מורים מערביים, וביניהם פרויד, רודולף שטיינר (מייסד האנתרופוסופיה), איגנטיוס לויולה (מייסד מסדר הישועים הקתולי), גורדייף (גיבור "החיפוש אחר המופלא" מאת פטר אוספנסקי) ואושו (הוא רג'ניש, הגורו מפונה  שבהודו).

האוטוריטאריות, מסירת הסמכות המוחלטת בידי גואל חזק, ויתור על שיקול הדעת, התפתחות למטרות משיחיות ושעבוד החיים אליהן, מוכרים לנו מן ההיסטוריה (כך ספרו של יואכים פסט, "פני הרייך השלישי", תרגום גבי פלג "מערכות" 1987, מציג תמונה מרתקת של היחסים בין המנהיג לחסידיו בגרמניה הנאצית); מן הפוליטיקה (סטאלין כ"שמש העמים"); ומהתנועות החברתיות השונות (יש אומרים, שבראשית דרכו של הקיבוץ היו בו גילויים כאלה).

אפשר למצוא את האוטוריטאריות גם בחיי המשפחה אצלנו בשכונה. במשפחות אוטוריטאריות, כמו בכיתות, ישנו "מנהיג" – האב – שכל הכוח מרוכז בידו. יש לציית לו בלא ערעור, אסור להעיר לו על התנהגותו, חוקיו שרירותיים ומשתנים והוא מפעיל כללי שכר ועונש קיצוניים, שאינם מותירים מקום לפרטיות ולשיקול דעת עצמי; אב כזה מנסה לרסק את ביטחונם של בני המשפחה בשיפוטם כדי להישאר שליטם הבלתי מעורער. אוטוריטאריות היא אוטוריטאריות, בין אם בגילוייה החיוביים המנסים להביא אל ההארה, ובין אם בגילוייה השליליים החותרים לשלטון של עריצות ללא גבול. מקור חשוב להבנת האוטוריטאריות והתפתחותה במעגל החיים של הקהילה הוא ספרם של קריימר ואלסטד, "רשימות הגורו: מסיכות של כוח אוטוריטארי" – J. Kramer and D. Alstad, The Guru Papers: Masks of Authoritarian Power. Berkley, CA: Frog, 1993, שבעיניהם הגורו הוא מקרה פרטי של יחסי כוח אוטוריטאריים.

            ומה באשר לסיוע ל"ניצולים"? זוהי סוגיה מורכבת ביותר. הסובלים המיידיים מתהליכים המתרחשים בקהילות הסגורות הם בני המשפחה, המרגישים שאיבדו בן או בת. בשנות השבעים והשמונים היו מקרים של חטיפות התלמידים על ידי המשפחה, לצורך "תכנות מחודש". כיום מעשה כזה נחשב לא חוקי, אבל ישנם מומחים המסייעים למשפחות להחזיר את בניהם הביתה. בתחומים שונים ישנן קבוצות תמיכה לעזרה עצמית, כגון 'אלכוהוליסטים אנונימיים' וקבוצות אחרות, שבהן נגמלים ותיקים עוזרים לחדשים. ייתכן שכדאי להקים מסגרות דומות גם לאנשים שעזבו כיתות למיניהן, קבוצת אנשים בעלת היסטוריה משותפת עשויה לאשר לחבריה את הידיעה, שהם אכן נפלו בפח ונוצלו לרעה במסווה של מעשים "ראויים", לאפשר להם להתגבר על רגשי האשם הכרוכים ב"בגידה" בקבוצה ולהחלים מן התעתוע האכזרי. מה גם שניצולים אלו מרגישים אבודים ובודדים לאחר קריסת העולם הבטוח שבו חיו.

 


[1] המאמר התפרסם ב'ארץ אחרת' , גיליון מספר 26, ינואר-פבהרואר 2005, עמודים 64-69

מודעות פרסומת

2 תגובות על האנטומיה של כת: להתמסר לגמרי לאדם ה"מואר" – נחי אלון

  1. פינגבאק: האנטומיה של כת: להתמסר לגמרי לאדם ה"מואר" | עדו בר – אומנות ההגשמה העצמית

  2. אסתר הגיב:

    נשלח ל tomer kol tampa fl

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s