אני הולכת ברחוב, בתל אביב, אי שם בין התחנה המרכזית לבלומפילד. צעדיי מדודים, אטיים. כמו בכל תרגול של מדיטציה בהליכה המראות והקולות מושכים את תשומת הלב החוצה. כאן בעיר הגדולה נדרש קצת יותר מאמץ כדי להישאר עם התחושות של צעד, ועוד צעד, ועוד צעד. וגם הזמנים קשים, מאתגרים את ההקשבה פנימה. בחוץ מתרחשת מלחמה, אנשים מתים, אנשים חיים בפחד. שוב אי ודאות, הלב בוכה, התודעה נסערת. בתוך כל אי השקט הזה מתקדם לו אט-אט טור ההולכים, צעד אחר צעד, בשתיקה. בתוכי עוד מהדהדות המילים שהוחלפו בינינו עד לפני שעה קלה, עת נתנו אלה לאלה את המתנה של "לשהות עם" – הכאב, הכעס, הייאוש – כל אותם רגשות קשים שבאופן טבעי מציפים אותנו בזמנים כאלה. אולי השהייה הזאת עם הקושי, עצם הרשות, וההזמנה, לתחושות הקשות שבפנים לעלות אל פני השטח, לקבל קול וצורה ומילים, היא שיוצרת את הפרדוקס המופלא של התקווה, שכבר מדרבנת אותנו במעלה המדרגות דוחפת אותנו מתוך הרחם הבטוח ששהינו בו החוצה אל הרחוב.
הרחובות שוקטים בשעת צהריים זו של יום שישי, מתחרדנים בשמש החורף החמימה. המודעות המחודדת לחוסר הטעם שבלחימה, הזעקה השקטה למנהיגוּת לפתור את הבעיות האקוטיות האלה בדרכי שלום, כל אלו כמעט נדמים כלא רלבנטיים כאן ועכשיו. חוץ ופנים משמשים בי בעירבוביה. המחשבות מתרוצצות, הנשימה מרגיעה, הגוף מתמסר לשקט שבהליכה. צעד, ועוד צעד, ועוד צעד. לכאורה התכנסות פנימה, אך משהו גם מופנה החוצה, מחפש להביע אומר, מחפש קשב, קירבה, מפגש.
השתיקה שקבלתי על עצמי שומרת עלי מלהישאב החוצה. רק העיניים רואות, רק העיניים דוברות. מדרכה. עץ. ספסל, איש. עיניו עוברות על הדף שהגיש לו מישהו מהקודמים לי בטור, דף המסרים שניסחנו בקפידה… "גם לנוכח הפחד, המלחמה והמצוקה, בואו ונביא מסר של אנושיות, אמפתיה וחמלה…. כדי שנוכל להמשיך ולחיות זה לצד זה גם ביום שאחרי המלחמה, בואו ונזכור שכולנו בני-אדם, הראויים לחיים, כבוד, הקשבה, חמלה ויחס אנושי"… כשהוא מסיים לקרוא מבטינו נפגשים להרף עין. אחרים במקומו היו צועקים עכשיו, אולי מקללים. הוא שותק, ידו מאגרפת את הנייר, מטיחה אותו בריצפה. רגליי נושאות אותי הלאה.
משהו בשתיקה הכועסת של אותו האיש מזמין אותי להעמיק את ההתבוננות פנימה. האם כל כך קשה לי לדמיין את עצמי או את הקרובים לי מגיבים בכזו עוצמה בסיטואציה של ריב שנתפס כמהותי? ועוד לפני התגובה, מה מתרחש שם בתוך התודעה ברגע המפגש המטלטל עם מחלוקת וקונפליקט? האם יש תחושת איום שיוצרת כיווץ משתק, או אולי גל של זעם שמציף וצובע לכמה רגעים את כל ההוויה?
ההתבוננות הזאת בתודעה כשהיא בקונפליקט באופן מפתיע משרה איזשהו רוגע. המתח בכתפיים מתפוגג קצת. זרקור של אור נשפך על רבדים נסתרים ויוצר בהירות. הקונפליקט עובר דרכי אך אינו אני. אם רק אצליח להמשיך ולהתבונן בתודעה, בסקרנות ובעדינות, דווקא ברגעים האלה של הקושי, אולי איטיב להכיר כמה נטיות שהן לגמרי חלק ממני, וגם לגמרי אוניברסליות. למשל הנטיה לבנות תלי תילים של הפרדות ביני "הצודקת" ו"הנאורה" לבין איזשהו אחר "טועה" ו"חשוך". למשל הנטיה לסגור את ערוצי האמון וההידברות, שלא לדבר על הרצון הטוב, לפרק זמן קצר, או ארוך, או בכלל. "הפסקת האש שבלב", קרא לזה יעקב רז, היכולת להשהות את העימות ולהפנות את תשומת הלב פנימה, כדי לטפל במצבורים הנוספים של חוסר אמון וכעס, אולי גם פחד ושנאה, שהתמצקו בתוכי עקב המחלוקת והכאב שנגרם לי בעטיה.
הקונפליקט מזמין אותי לשהות על קו התפר הבלתי נראה שבין פנים וחוץ. החוויה החיצונית מלווה בחקירה של השתקפויותיה המרצדות על לוח לבי ובתודעתי. ההתבוננות הידידותית עוזרת להתיר אט-אט את הפלונטר, לראות את התפקידים שאני והאחר משחקים במופע הקונפליקט האנושי, לפעמים מבחירה, לרוב מתוך הרגל ועיוורון. וגם בזה יש תקווה.
שירי בר מנחה את הקורס השטן שביננו ואת הסדנה לחיות בשלום בתוך קונפליקט בשותפות עם מאיה לאוב
פסיכו דהרמה בקמפוס ברושים 
פינגבאק: טרנספורמציה של התודעה – סדנה וקורסים שנפתחים בחודש מרץ: | פסיכו דהרמה בקמפוס ברושים