פסיכותרפיה בהשראה בודהיסטית

מאת: אפרת בורנשטיין וצבי להב*

תקציר:  

המאמר מציג בקצרה את עקרונות היסוד של תורת הנפש הבודהיסטית, שהיא תורה אשר עוסקת במקורות הסבל האנושי, ובדרך להיחלץ מהסבל. מוצגים עקרונות יסוד בתורת הנפש הבודהיסטית והקשרם לפסיכותרפיה המערבית בת זמננו תוך מתן דוגמאות טיפוליות. ארבעה עקרונות מרכזיים הניתנים ליישום בשדה הפסיכותרפיה. עקרונות אלה, אשר שאובים מנסיונם של הכותבים, הם: ההסכמה להיות עם מה שיש, חקירת האופן שבו התודעה מייצרת סבל, פיתוח חמלה כלפי העצמי וכלפי הזולת, והפחתת ההתמקדות בעצמי. בנוסף, מוצג במאמר הפרדוכס הבודהיסטי האומר, שכדי להיות מטפלים טובים, עלינו להרפות מהגדרתנו כמטפלים.

גלגולו של הבודהא אל חדר הטיפולים של הפסיכותרפיה המערבית בת זמננו מחייב בוודאי תפאורה שונה מזו של הודו הרחוקה, שנת 500 לפנה"ס. כיצד יראה טיפול בודהיסטי בסטינג מודרני? כיצד יתאים את עצמו למצוקות האדם בחברה המערבית של היום? מהם מקורות ההשראה הבודהיסטים עבורנו כמטפלים במפגש עם המצוקה האישית של מישל, דרור, מיכל ואייל? מה העסיק את הבודהה? מה מעסיק אותנו?

במשל ה"חץ המורעל" מסופר על תלמיד הפונה אל הבודהא בתביעה למענה בנוגע לסוגיות מטפיסיות בלתי מוסברות: האם היקום נצחי, .. האם הטטהאגטה (אחד מכינויי הבודהה) ממשיך להיות קיים אחרי המוות, או שהוא חדל להיות קיים?, האם הוא קיים ולא קיים בעת ובעונה אחת? האם הוא לא קיים ולא-לא קיים בעת ובעונה אחת? "על אלה השיב הבודהא: "נניח שאדם נפגע מחץ מורעל וחבריו וקרוביו מביאים אותו למנתח. נניח שזה הפצוע אומר כך,- לא אתן להוציא ממני את החץ הזה עד שלא אדע מי ירה בי. אם הוא ממעמד הלוחמים או ממעמד הכוהנים… אם הוא גבוה נמוך או ממוצע קומה, וכד' – …  תהא דעתו של אדם בנוגע לסוגיות אלה אשר תהיה, עדיין יש לידה, זקנה, דעיכה, מוות, צער, אבל, כאב, יגון, מצוקה, שכיבויים והפסקתם, כך אני טוען, הם בחיים האלה. על כן קבל את שהסברתי כמוסבר, ואת שלא הסברתי כלא מוסבר… משום שאין בהם תועלת, אין הם קשורים באופן מהותי לחיי קודש רוחניים. אין הם מביאים להימנעות, אי היאחזות, הפסקה, שלווה, הבנה עמוקה, הגשמה מלאה, נירוואנה. לכן לא סיפרתי לך עליהם. ומה כן הסברתי? את הסבל, את התעוררות הסבל, את כיבוי הסבל ואת הדרך שמובילה לכיבוי הסבל".

משל זה מבקש ללמדנו על עניינה של התורה הבודהיסטית. מדובר בתורת הכרה שעניינה, התוודעות אל הסבל, מקורות הסבל ונתיבי ההיחלצות מהסבל בזיקה ישירה לחומרי החוויה. דומה שנושא חקירתו של הבודהא כמו גם מושאו, "הקליניקה" של החיים, מעסיק גם אותנו ככל שנוגע להיבטים אוניברסאליים במהות החיים: מעגל הלידה, ההתהוות, הדעיכה והמוות. באיזו מידה תפיסת הנפש הבודהיסטית רלוונטית למרקם האקולוגי תרבותי שלנו?      

עקרונות יסוד בתורת הנפש הבודהיסטית:

תפיסת הנפש הבודהיסטית מושתתת על מספר עקרונות יסוד העולים באופן ישיר מהתבוננות על טבעה של התודעה האנושית: 

עקרון "ההשתנות המתמדת" (Anytia): העולם הוא הוויה אורגנית  בתהליך של השתנות מתמדת. בעולם התופעות דברים מפציעים ונעלמים תדיר. אין דבר קבוע ובלתי משתנה והמציאות הינה הוויה בתנועה, ללא ראשית וללא אחרית.

 עקרון "התהוות הגומלין" ((Patticca Samuppada: עולם התופעות מתנהל ברשת של קשרי גומלין. דבר אינו קיים לעצמו, במנותק מהסביבה, ותנועת ההשתנות המתמדת מתנהלת באינטראקציה אורגנית עם הסביבה. תפיסה זו דומה לשפת הפיזיקה הקוונטית המדברת על הזיקה במובן טרנספורמטיבי, מחולל שינוי, במובן שאין כל דרך להפריד את השפעת הצופה על הנצפה. אחת הסוטרות (כתבים בודהיסטים עתיקים) מיטיבה לתאר את עקרון התהוות הגומלין בדימוי של העולם כרשת אינסופית שבכל אחת מחיבוריה אבן חן,המשקפת את כל שאר אבני החן ומשתקפת בכולן.   

עקרון "אין אני" (Anatta): על פי שתי העקרונות הקודמים הטבע האנושי אף הוא (כחלק מעולם התופעות),  בבחינת הוויה דינמית, מושפעת, בד בבד משפיעה, מתהווה מרגע לרגע בזיקת גומלין עם סביבה אורגנית משתנה. האני הוא סך חוויותיו ברגע פרטיקולארי מסוים. תפיסה זו פוסלת מני הווי את רעיון העצמי כבעל גרעין או מהות קבועה ובלתי משתנה.

תפיסת הסבל (Dukkha):

הבנת הסבל האנושי נובעת אף היא משלושת העקרונות הקודמים: עקרון ההשתנות המתמדת, עקרון התהוות הגומלין ועיקרון "אין אני". לאור התפיסה הבודהיסטית מקור הסבל האנושי הוא בניסיונה של התודעה להיאחז באשליית העצמי כישות קבועה, נפרדת, בלתי משתנה. כל תפיסה שאינה ערה לטבענו  הארעי לוקה בבורות (Avidya) ומובילה לסבל בלתי נמנע. הביטויים הספציפיים של מחוללי הסבל, האיבה, התשוקה והתעתוע מוגדרים כ "שלושת השורשים המרים". בכל אחת מהם קיימת היאחזות באשליית העצמי כישות קבועה ונפרדת מהסביבה. כפי שנראה בהמשך, חלק גדול מאי הנחת שלנו נובע מחוסר ההלימה בין המציאות כהווייתה לבין תודעתנו הנוטה לייצר סיפורים על אודות המציאות, סיפורים הנגועים באשליית עצמי בעל זהות מוצקה, סיפורים הנגועים בתאוות, תשוקות, ואגואיזם. יש לנו אינספור נרטיבים על עצמנו ועל איך הדברים "אמורים" להיות, שאנחנו בדרך כלל לא מודעים אליהם, והמפגש עם המציאות כהווייתה באותם אספקטים שהתודעה נוטה לעוות או להדוף מייצר בהכרח אכזבה וסבל, כפי שמארק טווין היטיב לתאר – "חיי היו מלאים באסונות נוראיים … שרובם מעולם לא התרחשו.   הבודהיזם עושה אבחנה ברורה בין משמעות הכאב למשמעות הסבל: בעוד שהמפגש עם הכאבים שמזמנים החיים הוא בלתי נמנע (לידה, אובדן, מוות, חולי) הסבל שהוא תוצר תודעתי ולפיכך ניתן לסילוק על ידי פיתוח מודעות..

פרקטיקת השחרור – "דרך האמצע" או "דרך שמונת הנתיבים":

"דרך האמצע" היא הפרקטיקה הבודהיסטית של פיתוח התודעה לשם שחרור מהסבל ובסיס לחיים ערים. "דרך האמצע" כוללת שלוש הכוונות רחבות להתנהלות נכונה: פיתוח ערכי מוסר, פיתוח תשומת לב או ערות ופיתוח חוכמה:

– האתיקה הבודהיסטית (Sila) כוללת דיבור נכון, עשייה נכונה ואורח חיים נכון.

– הפרקטיקה של פיתוח תשומת הלב (Samadhi) כוללת מאמץ נכון, קשב נכון, ריכוז נכון.

– פיתוח החוכמה (Pajina) כולל נחישות נכונה והשקפה נכונה.    

חשוב לציין בהקשר זה כי ה"נכונות" או התוקף של כל אחת מההכוונות ב"דרך האמצע" (דיבור, עשייה, אורח חיים וכד') אינו כפוף לכללי התנהגות אפריוריים או אמת אבסולוטית. דרך האמצע איננה מישנה סדורה של צווים, עשה – אל תעשה, המורה כיצד לדבר או להתנהג "נכון". במציאות משתנה ומתהווה תדיר אין תוקף לאמת אבסולוטית. מבחינה אקסיסטנציאליסטית דרך האמצע מכירה, אפוא, באחריות הבלעדית של האדם להתוודע בכל רגע ורגע לפעולה הנכונה המתבקשת בנסיבות הקיימות, דרישה המחייבת פיתוח תודעה ערה, תשומת לב מעודנת, קשב פנוי אל הרגע הנוכח. ההכוונה העולה בדרך האמצע מזמנת הלוך נפש מתבונן, בלשון מערבית, הלוך נפש מדיטטיבי.  דוגן זנג'י אחד ממורי הזן המובילים במסורת הבודהיסטית שחיי במאה ה-13, תבע את המינוח without thinking כדי לתאר הוויה שאינה חשיבה ואינה אי חשיבה, תודעה שאינה ריקה מפעילות, אדרבא, היא פעילה, אך פעולתה אינה שיפוטית ואינה מבחינה.

על קצה המזלג, הדגש על חקירת שדה החוויה והרחבת המודעות כפוטנציאל לשינוי ושחרור מסבל מחבר רעיונית את הבודהיזם לעורק הראשי של הפסיכואנליזה מאז ראשית ימיה ועד היום. 

המדיטציה כהלוך נפש, מצב מנטאלי של קשב חשוף (bare attention ) דומה למושג הקשב הצף (free floating attention ) שתבע פרויד. שניהם מתארים מצב מנטאלי של קשב פתוח אל החוויה הנוכחת ברגע הזה ללא הסחות או התכוונות תודעתית פעילה.

ביון הבחין בין פונקציה K שמסמלת ידע, ובין ה – O שהוא כמו הסמל של ה – Enso בזן בודהיזם, שמשמעו הכול, שום דבר, הלא ידוע, המציאות האולטימטיבית. מה שאנחנו מחפשים הם שינויים ב – O שהם שינויים שמתרחשים ללא מילים, טרנספורמציות נטולות מילים, שמשנות את האופן שבו האדם חווה את חייו.

מייקל אייגן, בהשראת תרגול מדיטציה ברוח ה"זן", מתאר את ה"ריקות" כהלוך נפש המאפשר זיקה בלתי אמצעית ויצירתית במפגש הטיפולי: "הבודהיזם עוזר לי לרוקן את עצמי. הבודהיזם מטהר ומנקה אותי. במדיטציה, שרשרת ההזדהויות מתפוגגות כעשן. איזו הקלה להיות משוחרר מהעצמי. זה כמו לזקק את האוויר".

גם ביון וגם אייגן מזהים את המצב המנטאלי של פניות והקשבה כשלעצמו כמחולל שינוי פוטנציאלי. הקשבה נקייה, ללא מאמץ או חתירה מודעת להשגת שינו, ללא שיפוטיות או היאחזות ברעיונות מוקדמים, מצב של התמסרות ונתינת אמון בתהליך, ב"טבע הבודהא".

גם בתחומי הפסיכותרפיה הקוגניטיבית התנהגותית נעשה בשנים האחרונות שימוש במדיטציה ועקרונות בודהיסטים לצורך טיפול בקשת רחבה של סימפטומים. טיפולים מבוססי בודהיזם מכונים "הגל השלישי בפסיכולוגיה קוגניטיבית התנהגותית". בטיפולים ברוח זו מושם דגש על decentering ביחס לעצמי (אני איני מחשבותיי, אני איני תחושות הגוף, אני איני הרגשות) ועל תשומת לב ערה למה שקורה מרגע לרגע באופן לא שיפוטי, סקרן ופתוח.

מה זה טיפול מבוסס על עקרונות בודהיסטים:

באופן מפתיע דווקא השאלה איך יראה טיפול באמצעות עקרונות בודהיסטים כמעט שאינו זוכה להתייחסות בספרות.  ייתכן ואחת הסיבות לכך, נעוצה בעובדה, שהבודהיזם שונה מתיאוריות אישיות המבוססות על הנחות יסוד בתפיסת הזהות העצמית, התפתחות העצמי ומעצבי האישיות. כאמור זוהי תורת הכרה המבוססת על חקר התודעה המתהווה מרגע לרגע ושוללת כל ניסיון להגדרה מהותית של עצמי. העקרונות או הדגשים הבודהיסטים בהקשר הפסיכו תרפויטי אינם מבוססים על השגת יעדים התפתחותיים בהתאם להנחות מוצא תיאורטיות אפריוריות כאלה או אחרות אודות העצמי, אלא בראש וראשונה על חקירת התודעה ומחוללי הסבל של התודעה כפי שעולה ברגע המפגש.

בכדי לחקור לעומק את השאלה מהו טיפול המבוסס על עקרונות בודהיסטיים יזמנו במסגרת "פסיכו דהרמה" (בית ספר לתורת הנפש הבודהיסטית) פורום של מטפלים אשר מתחייב לנסות לטפל במספר מצומצם של מטופלים, תוך התבססות על עקרונות הבודהיזם. הצוות לומד ביחד את האפשרויות הגלומות בגישה הזו. מתוך ניסיוננו כחברים בצוות זה ניסינו לזקק מספר מצומצם של עקרונות אשר יכולים להנחות את המטפל אשר פועל מתוך אוריינטציה בודהיסטית. זיהינו ארבעה עקרונות שלאורם המטפל ינסה לכוון הן את עצמו והן את המטופל.

 עיקרון ראשון: להסכים להיות עם מה שיש.

בהתאם לעיקרון זה, המטפל מנסה להקשיב למטופל, תוך השהיה של הרצון לשנות את חווית המצוקה שהמטופל מביא. המטפל מוכן לשהות עם המטופל באופן מלא בתוך חווית המצוקה שלו, כפי שהיא מורגשת מרגע לרגע בתוך השעה הטיפולית. כאשר המטפל מזהה אצל עצמו, בעת ההקשבה, מחשבות על אודות האמצעים שהוא יכול להפעיל בכדי לשנות את החוויה של המטופל, הוא נפרד מהן בעדינות, וחוזר אל ההקשבה המלאה. ברגע הנכון, המטפל יגיב לדברי המטופל בתגובה שאינה תוצאה של המחשבות שלו. התגובה שלו תצמח שם כאילו מאליה, כשתפקידו שלו הוא רק לאפשר לה לצאת.

מתוך אותו עיקרון, המטפל גם ינסה לעזור למטופל להסכים להיות עם התחושות שלו. המטופל בדרך כלל מספר על המצוקה, ומיד עובר לשאלות "מדוע זה קורה לי?" ו"איך אפשר לשנות את זה?" המטפל יציע לו לחכות עם השאלות הללו, ולעת עתה לחקור את תחושת המצוקה עצמה. לשהות עם תחושות המצוקה בגוף, ולעקוב אחר ההשתנות שלהן מרגע לרגע.

לעיתים קרובות, השהיה המשותפת עם מה שיש מהווה כבר התחלה של שינוי. ראשית, המטופל מרגיש שהוא אינו לבד במצוקה שלו. שנית, הוא לומד שהמצוקה אינה מצב סטטי. כאשר הוא מתבונן בחוויה היא משתנה מרגע לרגע. שלישית, הוא לומד שהוא אינו חייב לדחות מעליו את המצוקה. הוא יכול להכיל אותה. ואם הוא יכול להכיל אותה, אז יש לו גם אולי אפשרות להתחיל להתמודד איתה. רביעית, גם המטופל וגם המטפל מגלים לעיתים, שכאשר מרפים את שריר המחשבה, מתפנה מרחב שבו יכולה לצמוח פעולה יצירתית.

 מישל סבלה מאד משיחות הטלפון עם אביה שגר בצרפת. האב היה חולה באסטמה, ולמישל היה נדמה שכשהוא מדבר איתה בטלפון, הנשימה שלו נעשית עוד יותר קשה, רק בכדי לגרום לה רגשות אשמה, על כך שהיא לא נמצאת איתו. היא חשה רגשות מעורבים של אשמה, חרדה וכעס, בכל פעם ששוחחה איתו, וגם שעות מרובות אחר כך. כשעבדנו על כך הזמנתי אותה להכנס לתוך החוויה של שיחת הטלפון עם אביה, ולהישאר עם התחושה. היא לא הבינה מדוע היא צריכה לעשות משהו שיגרום לה סבל, אבל הייתה מוכנה לסמוך עלי. מישל שקעה עמוק בתוך התחושה, והחלה לבכות. הנחיתי אותה להשאר שם ולחקור את התחושה הגופנית. לשים לב היכן בדיוק היא מרגישה את הכאב, איזה מין כאב זה, האם הוא משתנה, האם ניתן לדמות אותו לדבר מה, ועוד שאלות דומות. מישל דיווחה על תחושה של מועקה בחזה, תחושה של גוש בגרון, ותחושה של לחץ בבטן. עקבנו ביחד אחר התחושות, ואחרי כרבע שעה הכאב החל להשתנות והופיעה תחושה של שלווה ורוגע. מישל הייתה מאד מופתעת. היא לא הבינה איך ייתכן שדווקא מתוך הכאב נולדת פתאום שלווה.  לאחר מכן, כששוחחנו על החוויה,  מישל הבינה שאם היא לא תנסה לדחות מעליה את מה שהיא מרגישה, היא תוכל להכיל את הרגשות שלה, והם לא יפעילו אותה.

 חשוב להדגיש שאין זה מרשם, ולא תמיד תתרחש הקלה. אבל תמיד יהיה איזה שהוא שינוי, ותיפתח אפשרות למשהו אחר. בכדי לבחון זאת ברמה החויתית, היינו רוצים להציע גם לך הקוראת, או לך הקורא, לעצור לרגע את הקריאה, ולמשך שלוש דקות לשהות עם איזשהו כאב פיזי או נפשי, לא גדול מדי, שמלווה אותך בימים האחרונים. איזשהו תסכול, צער, כעס. משהו שהיית רוצה שיהיה לך, ואינך יכול/ה להשיג, או משהו שלא היית רוצה שיהיה לך, ואינך יכול/ה להדוף מעליך. רק להיות עם הכאב הזה, בלי לשנות, בלי להבין, ובלי לצפות לכלום.

 עיקרון שני: לחקור את האופן שבו התודעה מייצרת סבל.

כאמור, הבודהיזם מבחין בין הכאבים הבלתי נמנעים של החיים, ובין הסבל שניתן למנוע, הסבל שהוא תוצאת פעולתה של התודעה. במהלך הטיפול, המטפל ינסה לחקור, ביחד עם המטופל, מהו הכאב הבלתי נמנע, ומהו הסבל שהתודעה מוסיפה עליו.

 דרור מספר על כעס גדול שעלה בו כלפי בתו, נעמה בת ה16, במהלך נסיעה במונית לשדה התעופה, לקראת חופשה משפחתית. דרור ביקש מבתו מספר פעמים לארוז את חפציה לפחות יום לפני הנסיעה. למרות בקשותיו, נעמה ארזה את החפצים רק ברגע האחרון. בדרך לשדה התעופה היא נזכרה שהיא שכחה את נגן המוזיקה שלה, ובקשה שהם יחזרו הביתה לקחת אותו. דרור אמר בכעס שהוא לא מוכן, ומצידו "שהיא לא תיסע". התפתח ריב, ובסופו של דבר, הם הגיעו לשדה התעופה, ונעמה  נסעה הביתה במונית, לקחה את מה ששכחה, וחזרה בזמן לשדה.

ביקשתי מדרור לתאר את מחשבותיו  במהלך הריב. הן היו בערך כך: "היא כל הזמן מזלזלת במה שאני מבקש ממנה. נמאס לי מזה שאמא שלה תומכת בה. נמאס לי לשלם על זלזול ועל טעויות של אחרים. צריך ללמד אותה פעם אחת ולתמיד לקח. אין לי כוח יותר, שיעשו מה שהן רוצות, אני לא בעניין". 

אמרתי לדרור שאני לגמרי מבין אותו, כי כך באמת הרגשתי. יכולתי להתחבר לתסכול ולתחושת חוסר האונים שהוא ביטא. לאחר מכן הצעתי לו שננסה לבדוק ביחד מה הייתה המצוקה האובייקטיבית בסיפור הזה, ומה היה הסבל שנוסף עקב הפרשנות שלו לשכחה של הבת. היה ברור לדרור שהמצוקה האובייקטיבית הייתה קטנה. היה להם מספיק זמן להסתובב ולחזור הביתה. כל המצוקה כמעט הייתה תוצאה של הפרשנות שלו. האם ניתן לפרש אחרת? את זאת התחלנו לחקור ביחד, כשאני מקפיד לא להציע תשובות, אלא רק דרכי חקירה. למשל –  הצעתי לדרור לנסות להיכנס לנעליה של אמו, סבתא של נעמה, ולדמיין כיצד הסבתא הייתה מתייחסת  לאירוע הזה.

 התודעה שלנו בונה לנו את המציאות. היא יוצרת מושגים, מחברת אותם לכדי סיפורים, ומוסיפה להם נופך רגשי. במקרה של דרור, אחד הסיפורים שמלווה אותו בחייו הוא: "אני נורא בסדר. חשוב לי להיות בסדר. אבל לאחרים לא אכפת, הם עושים מה שבא להם, ואני סובל מזה". הזיהוי של סיפור שחוזר על עצמו בסיטואציות שונות ועם אנשים שונים, מאפשר לראות אותו כסיפור, וכך ניתן להפחית את ההזדהות איתו.

במציאות בככותה, כפי שהיא, אין סיפורים. יש רק זרם של מאורעות. התודעה שלנו עורכת את המציאות, ומייצרת סיפורים, כאשר האני הוא תמיד מרכז הסיפור. ההתמקדות הזו באני, והעיסוק בצרכים שלו, בהשוואות שלו לאחרים, ובהשוואות שלו למי שהוא היה "צריך להיות", היא מקור מרכזי לסבל שלנו בעולם.

הסיפור של דרור הוא רק דוגמא. זו אינה הצגה של מתודה טיפולית. העיקרון המוביל כאן הוא ההבנה שהתודעה מייצרת סבל, והחקירה המשותפת של האופנים שבהם היא מייצרת סבל. את החקירה הזו ניתן לערוך בכל מיני דרכים.

הצורך בחקירה זו חל גם על המטפל, ולא רק על המטופל. גם המטפל מייצר לעצמו סבל מיותר בהקשר לטיפולים מסוימים.  גם המטפל מספר לעצמו סיפורים על עצמו ועל המטופל.  יש מטופלים שנוכחותם מאיימת עלינו ומכווצת אותנו, יש מטופלים שמשעממים אותנו, יש מטופלים שאנחנו אוהבים כי הם גורמים לנו להרגיש שאנחנו מטפלים טובים. כל אלו סיפורים שחשוב לראותם, ואז לשאול את עצמנו "האם זו המציאות"?

 עיקרון שלישי: לפתח חמלה כלפי העצמי וכלפי הזולת

החמלה והחוכמה משולים בבודהיזם לשתי כנפיה של ציפור. הציפור זקוקה לשתי כנפיה בכדי שתוכל לעוף. האדם זקוק גם לחוכמה וגם לחמלה בכדי להתנהל בעולם בדרך שאינה מייצרת סבל.

החוכמה היא ההבנה שלשום דבר אין מהות קבועה ונפרדת. החמלה היא הרצון להפחית את הסבל. החמלה מופנית כלפי אלו שאינם מצליחים להבין ולהפנים את החוכמה, ולכן ממשיכים להיאחז ולהשתוקק לדברים שלא יכולים באמת להושיע אותם. החמלה מופנית, אם כן, כלפי כולנו. כולנו, אלא אם כן הגענו לנירוואנה, איננו מצליחים להפנים בצורה מלאה את ההבנה, שלשום דבר אין מהות קבועה ונפרדת. כולנו ממשיכים להיאחז, ולכן כולנו זקוקים לחמלה.

בטיפול, המטפל ינסה לעזור למטופל לפתח חמלה הן כלפי עצמו והן כלפי הזולת. המשמעות של חמלה כלפי עצמי, היא הקבלה של עצמי כלא מושלם. הרצון שיהיה לי טוב גם אם איני מצליח להיות כפי שאני חושב שאני צריך להיות. אין זה אומר שעלי לוותר על הרצון לשנות התנהגויות שנתפסות בעיני כמזיקות. זה אומר רק שאני רואה את עצמי כראוי לאהבה, אפילו אם ההתנהגויות הללו לא ישתנו. אני יכול להבין שאין לי שליטה על מחשבותיי ורגשותיי, ולפיכך גם שליטתי על התנהגותי הינה מאד מוגבלת וצנועה. מדוע אם כן, אני מאשים את עצמי כל כך? במקום להאשים את עצמי אני יכול לחבק את עצמי, כפי שאם הייתה מחבקת ומנחמת את ילדה הקטן שהלך לאיבוד בקניון, והוא מפוחד וחושש שהיא תכעס עליו.

המשמעות של חמלה כלפי הזולת היא בעיקר היכולת להיות אמפאטי כלפיו. המוכנות לנסות לראות את המציאות גם מתוך זווית הראיה שלו. המוכנות להתמקד בדמיון ביני ובין הזולת, ולא בשוני. גם כאן אין זה אומר שעלי לוותר על הרצון לשנות התנהגויות של הזולת שפוגעות בי. זה אומר רק שהמאבק שלי בהתנהגויות הללו אינו נעשה מתוך שנאה.

 מיכל סיפרה שהיא יזמה עם בעלה הליכה למסעדה. היא אכלה דג וסלט, בעוד שהבעל אכל חומוס עם פיתה, סטייק, צ'יפס ומוס שוקולד.  הבעל, שסובל מהשמנה, התלונן בסוף הארוחה שהוא משמין בגללה.  לדבריו "אם את לא היית מביאה אותי לכאן, לא הייתי אוכל את כל הדברים הללו".  התפתח ריב ביניהם, כשמיכל טוענת שהוא צריך להיות אחראי על עצמו, וזה לא יכול להיות שהוא יוציא עליה את הכעס שיש לו על עצמו בגלל שהוא לא עומד בפיתויים.

מיכל סיפרה את הסיפור כשהיא עדיין מלאה בכעס ובבוז כלפי בעלה. ביקשתי ממנה לנסות להיכנס לנעליו, ולנסות לחוות את החוויה שלו שם במסעדה, בסוף הארוחה. הדגשתי שאני מבקש ממנה רק לנסות לחוות את החוויה. לא לנתח אותה, וגם לא לשפוט אותה. אחר כך שאלתי אותה האם היא יכולה להסכים עם האמירה שלו "אם לא היית מביאה אותי לכאן, לא הייתי אוכל את כל הדברים הללו". פתאום מיכל הבינה שהאמירה כשלעצמה, ברמה העובדתית, היא אמירה נכונה. כשהיא לא עסוקה בהתגוננות, מיכל יכולה לקבל את מה שבעלה אמר, בלי לחוש שהדברים הופכים אותה לאשמה. היא יכולה לקבל את הדברים כהבעה של תסכול, ולחוש חמלה על התסכול. כשאנו מעבירים את הסיטואציה בדמיון בראש היא יכולה לענות לבעלה: "נכון, אתה צודק. אם לא הייתי מביאה אותך לכאן, לא היית אוכל את כל הדברים הללו". ובדמיון, שניהם יכולים לחייך זה אל זו.

 העיקרון הרביעי : הפחתת ההתמקדות בעצמי.

כפי שכבר ציינו, לפי הבודהיזם, מקור הסבל האנושי הוא בניסיון התודעה להיאחז באשליית העצמי כישות קבועה ונפרדת. היאחזות באשליה זו מביאה לעיסוק מתמיד בהעדפות. אנחנו מתאמצים לקרב אלינו את מה שיענג או יחזק את העצמי, ומנסים להרחיק מאיתנו את מה שיכאיב לעצמי או יחליש אותו. מכיוון שמאמצינו נועדו בסופו של דבר לכישלון, הרי שאנו נידונים לסבל. המסקנה ההגיונית היא להפסיק להפנות את המאמצים כלפי פנים, להתחיל להפנות אותם החוצה, אל הזולת. במילותיו של הדלאי לאמה:. "ברגע שאנחנו מתחילים לחשוב על אחרים, התודעה שלנו נעשית פתוחה ורחבה יותר. הבעיות האישיות שלנו נראות לנו אז חסרות משמעות. מאידך, אם אני חושב כל היום רק על "אני" "אני" ו"אני", נעשה המוקד המנטלי שלי צר וסגור, ואז גם הבעיות הזעירות ביותר שלי נראות ענקיות.". 

פמה צ'ודרון, נזירה ומורה בודהיסטית, ספרה על אחת מתלמידותיה שנסעה לטיול במזרח התיכון ונפלה קורבן להמון זועם המאיים בזריקת אבנים. כמובן שהיא חשה בהלה אבל אז משהו קרה לה. לפתע הרגישה שהיא מזדהה עם כל האנשים שבמהלך ההיסטוריה ספגו גינויים ושנאה. היא הבינה איך מרגישים בני אדם שנתקלו בשנאה, כולל האנשים שהפגינו כלפיה שנאה באות הרגע. היא נותרה רגועה ובזכות כמה מחוות לבביות הצליחה להמשיך בדרכה אולם ההבנה שהכתה בה באותו יום שינתה את דפוסי המחשבה שלה. תחושת הפחד והדאגה פינו מקומם לתחושת שייכות, דאגה וחמלה כלפי הזולת.

המסורת הבודהיסטית מכילה שיטות מדיטציה שונות ומגוונות שמהוות אימון של התודעה בפיתוח גישה אלטרואיסטית: גישה של נדיבות, שמחה בשמחתו של הזולת, רצון לשחרר את הזולת מסבל, והתייחסות שאינה מפלה לרעה אף אדם. את החשיבה הזו, וחלק מהטכניקות הללו, ניתן לאמץ גם לשדה הטיפולי.  לעיתים קרובות, הפנייה של המטופל לפעילות התנדבותית של עזרה לזולת, עשויה לעזור לו, במידה רבה, להפחית את הסבל שלו. חשוב לזכור שהנחת המוצא הבודהיסטית מדברת על תלות גומלין ועל חוסר נפרדות. למעשה, מי שמסוגל להפנים את הטענה הזו במלואה, אינו צריך לנסות לפתח גישה אלטרואיסטית. ממילא ברור לו שכאשר הוא דואג לזולת הוא דואג גם לעצמו, כי הרי הוא והזולת אינם באמת נפרדים.

בחדר הטיפולים המטפל לכאורה נמצא כל הזמן בעמדה אלטרואיסטית. הוא נמצא שם בשביל המטופל. אבל האם זה אכן כך? למעשה, כמו הורה טוב, רק כאשר הוא יכול להשתחרר מהציפיות שיש לו עבור המטופל (כלומר להיות משוחרר מאחיזותיו בעצמי שלו) יוכל להיות שם בשבילו, ואז אולי, המטופל גם הוא יוכל להתחיל להשתחרר מהציפיות שיש לו עבור עצמו.

 אייל עסק בטיפול בעיקר בקושי העצום שלו לקבל החלטה לגבי המשך לימודים, כשברקע הייתה הצעה שהוא קיבל ללימודים עם מלגה מלאה באוניברסיטה יוקרתית  בחו"ל.  תוקפה של ההצעה עמד לפוג, ואייל עדיין התקשה לקבל החלטה.  בסיום אחת הפגישות המטפל כתב ביומנו:

"הגעתי לפגישה היום עם הבנה שהטיפול תקוע בגלל הרצון שלי שאייל יחליט, ויותר מזה, בגלל הרצון שלי שהפחדים שלו לא יגרמו לו לפספס את ההזדמנות שקיבל. כלומר, בעצם, אני לא מרוכז בו. אני מרוכז בעצמי. אני הוא זה שרוצה לא לפספס הזדמנויות בגלל פחדים, ואני מטיל את הציפיות הללו עליו.  אני רוצה להחליט בשבילו". החלטתי לשתף אותו בכך, וביקשתי ממנו לעזור לי להשתחרר מהרצון הזה שלי. התפתחה שיחה טובה, שבמהלכה הרגשתי שאני מצליח להבין טוב יותר את החוויה שלו, ושבסופה הרגשתי שאכן אני יכול לשחרר את הרצון שלי שהוא יחליט. השחרור נבע בין השאר מכך שנזכרתי ושיתפתי בצמתים משמעותיים בחיי שבהם התייעצתי עם אנשים, קיבלתי את עצתם, ולאחר מכן הצטערתי על כך. נזכרתי שהעצות ש"עזרו" לי להחליט היו עצות שטענו ש"זה לא כל כך משנה" ושהאופציות לא נסגרות גם לאחר הבחירה. בדיעבד כמובן מסתבר שזה כן משנה, ושלכל בחירה שלנו יש השפעה משמעותית על מהלך חיינו."

 בחרנו לסיים את הפרק הקליני של המאמר, דווקא עם תיאור של שינוי שעובר המטפל, בכדי להדגיש שארבעת העקרונות שציינו חלים על המטפל באותה מידה שהם חלים על המטופל. במקרה זה, תהליך השחרור עבר דרך בקשה של המטפל שהמטופל יעזור לו. התפקידים התחלפו. לא לגמרי ברור מי הנעזר ומי העוזר. ובאמת, כך זה תמיד. כשאני עוזר לאחר, ומצליח להרפות קצת מהעיסוק בעצמי שלי, ממילא אני עוזר גם לעצמי. מילותיו של מורה הזן דוגן  מסכמות את הרעיון הזה, ואת רוב המאמר הזה בעצם, בשלושה משפטים קצרים ויפים:

"ללמוד את דרך הבודהא פירושו ללמוד את העצמי. ללמוד את העצמי פירושו לשכוח את העצמי.

לשכוח את העצמי פירושו להיות מוגשם על ידי התופעות כולן." (מתוך הגנג'ו קואן)

 סיכום

הגישה הבודהיסטית מצביעה על הזהות בין היצירה ליוצרה, בין דרך הבודהה, התורה, לבין העצמי, בין המטפל ברגע המפגש, לבין המעשה הטיפולי. איכויות העצמי או התודעה בעת המפגש עם הזולת היא בה במידה גם הפרקטיקה הטיפולית – "ללמוד את דרך הבודהא פירושו ללמוד את העצמי".

נשמת הפסיכותרפיה הבודהיסטית היא אפוא למידת העצמי (למידה במובן של מודעות ושינוי כאחד)  כאשר התביעה ללמוד את העצמי הנה הדדית, דהיינו, מחייבת את המטפל באותה מידה שמחייבת את המטופל. 

למידת העצמי מתאפשרת בתנאים מסוימים, הלוך נפש מאפשר למידה: ללמוד את עצמי משמעו להרפות. להתרוקן מהאחיזות בידוע והמוכר, לוותר על היצמדות באשליית הביטחון הנובעת מהיצמדות לזהותי, מעמדי, ידיעותיי, השכלתי, מומחיותי המקצועית, שייכותי, הגדרות המייצרות חיץ בין העצמי לחוויה הנוכחת, בין העצמי לזולת.  "לשכוח את העצמי", משמע להיות בהלוך נפש של "הינתנות" או התמסרות שלמה עם מה שמבקש להתהוות.

העמדה הטיפולית הבודהיסטית היא עמדה לכאורה פרדוקסאלית במובן זה  שאומרת שכדי להיות מטפל עליך להרפות אפריורית מהגדרתך כמטפל. לוותר על הפונקציה, התפקיד, הרצון לשנות. אני לא מגדיר את עצמי מראש כ"זולת עצמי", "אם מספיק טובה","אנליטיקן", "מטפל ההתנהגותי" או כל הגדרה פונקציונאלית המגדירה אותי מראש. אני אפילו שומט את הגדרתי כמטפל. המטפל הבודהיסטי מניח ל"ארגז הכלים". אני איני יודע אלא מתוודע – "מוגשם על ידי התופעות כולן". לפיכך, הידיעות לעולם לא יהיו אפריוריות אלא תולדה של הקשבה רעננה ומשוחררת שאינה מובחנת ממושא ההתבוננות. זהו אופן של שהייה בזיקה אינטימית של התמסרות למה שיש כאן ועכשיו בזיקה עם הזולת, שהות שהיא בלב התהליך הדינמי של שינוי, בהנחה שלמידה, התחדשות או תנאי שינוי יכולים להתרחש רק בתנאים של התרוקנות והתוודעות.

מניסיוננו, האפשרות לשהות במפגש הטיפולי  ברוח ההמלצה של ביון "without memory without desire and without knowledge  מבקשת "תחזוקה" נפשית בלתי פוסקת המסתייעת במידה רבה על ידי הפרקטיקה של תרגול מדיטציה שעניינה הקשבה נקייה ומאוזנת עם מה שיש. למעשה, אותה שהייה ערה ומאוזנת, ניתנת להבנה, בד בבד, גם כאמצעי, במובן של התנאים לטרנספורמציה, גם כיעד, בחינת האפשרות להתוודע למקורות הסבל על מנת להשתחרר מהם, וגם כהכוונה לאורח חיים "נכון", בדרך שמונת הנתיבים היא "דרך האמצע". הבודהיזם מזהה את הגשמת החיים (ה"היות מוגשם על ידי התופעות כולן") עם אורח חיים הרמוני ויצירתי עם הסביבה, אורח חיים משוחרר מעיוותים וצרימות התודעה האחוזה בעצמי, אורח חיים המתוודע אל החיים כמו שהם בככותם- לידה, מוות, שינוי. ב"מיקרוגרמים של הבנה" מייקל אייגן מתאר את הרעיון הזה בלשונו הפיוטית: "אנחנו אכן עוברים את החיים במצב קצת מסומם, או מכור, וחלק מההתמכרות שלנו, שהופכת אותנו לסהרוריים, היא שאנחנו מכורים לעצמי שלנו, או לגרסה שלנו של העצמי. כדי לשרוד אנחנו יוצרים מערכים של עצמיות, ואז אומרים זה אני וזה לא אני, וכך מגנים על העצמיות הקטנה יותר, שעוזרת לנו לשרוד בעולם קשה, אבל מאבדים מגע עם עוד אפשרויות שיש לנו אם נדע להשתמש בהן. אנחנו מתמכרים למערכים מסוימים שאנו קוראים להם אני ונלחמים במערכים שאנו קוראים להם לא אני. חלק ממה שהפסיכואנליזה עושה זה להרחיב את שדה החוויה כך שיכלול גם אלמנטים שראינו כלא אני, כאויבים. גם כאן יש הקבלה לבודהיזם. בודהא קרא לזה התעוררות".

 רשימת מקורות

 אייגן מ' (2008 ) , "מיקרוגרמים של הבנה: ראיון הפסיכואנליטיקאי מייקל אייגן". "חיים אחרים", גיליון ספטמבר – אוקטובר.

 ביון ו' אצל, אייגן מ' (2008 ) , "מיקרוגרמים של הבנה: ראיון הפסיכואנליטיקאי מייקל אייגן". "חיים אחרים", גיליון ספטמבר – אוקטובר.

  ביון ו', אצל, פלד א, (2005), פסיכואנליזה ובודהיזם על היכולת האנושית לדעת, הוצאת רסלינג.

 ואלפולה ראהולה (2004) מה שלימד הבודהה, הוצאת כתר.

 דלאי לאמה, (2004) התמרת התודעה – הנחיות ליצירת חמלה, הוצאת ידיעות אחרונות.

 דוגן, אצל, פלד א, (2005), פסיכואנליזה ובודהיזם על היכולת האנושית לדעת, הוצאת רסלינג.

 דוגן – גנג'ו קואן, מתוך, מסונגה ר. (2006), הדרך הישירה לאני האמיתי ולתפקוד מלא בחיי היום יום. הוצאת הצוק הכחול.

 פמה צ'ודרון, אצל קורנפילד ג, (2009 )  הלב הנבון הוצאת מודן לאור.

  The Psychoanalytic Mystic ( 1988 ) Eigen M  , Free Association Book LTD , N-Y

 _____________________________________________________________________

*אפרת בורנשטיין, פסיכולוגית קלינית שיקומית, מרכזת מרכז טיפולי בפנימיית ה"כפר הרוק", עוסקת בטיפול והדרכת מטפלים.

* צבי להב, פסיכולוג קליני, מרכז ה, הוראה באוניברסיטה הפתוחה, עוסק בטיפול הוראה והדרכה.

* אפרת בורנשטיין וצבי להב הם חלק מצוות בית הספר לתורת הנפש הבודהיסטית בשם "פסיכו-דהרמה" מיסודם של פרופ' יעקוב רז ונחי אלון.

 

מודעות פרסומת

3 תגובות על פסיכותרפיה בהשראה בודהיסטית

  1. פינגבאק: פסיכותרפיה בהשראה בודהיסטית – מאמר של אפרת בורנשיין וצבי להב | הבלוג של פסיכו-דהרמה

  2. גאולה שפרבר הגיב:

    מאמר מרתק, מלמד ומאוד פותח את הלב ואת המרחב התודעתי. כמטפלת מאמר זה בהחלט עזר לי להגדיר נכון יותר את הקשר בין פסיכותראפיה והתורה הבודהיסטית המאפשרת לנו התבוננות על מקורות הסבל המתטעטעים בנו. העבודה והתירגול הינם חלק הכרחי , יום יומי ולא פשוט. ועל כך לדעתי היה צריך להרחיב . .
    תודה גדולה לכותב המאמר

  3. אביטל הגיב:

    רציתי להודות לכם. מאמר אינטיליגנטי שמאפשר להבהיר את החיבור המיוחד של הבודהיזם למרחב הטיפולי. כתוב בצורה רהוטה, צנועה, מגדיר מושגים מורכבים באופן נגיש וקל להבנה. תודה רבה. נהניתי לקרוא.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s