לצאת מן הבאר – או: הייקו לארוחת בוקר – המלצה לתראפיסטים. ד"ר אסתר אליצור

 

לצאת מן הבאר – או: הייקו לארוחת בוקר – המלצה לתראפיסטים.

ד"ר אסתר אליצור

"עם הצפרדע השוכנת בבאר המים לא ניתן לדבר על הים הגדול. עם הרמשים שכל חייהם קיץ אחד, לא ניתן לדבר אודות השלג והקרח. עם בעלי המקצוע לסוגיהם לא ניתן לדבר אודות הדרך. רק כאשר תצא מתחומי חופך ותראה את הים הגדול, רק אז תכיר את מגבלות סוגך ואפשר יהיה להתחיל לדבר איתך על הדרך."

(צ'ואנג-צה)

כיצד ניתן להזמין את התראפיסט (ומכאן גם את המטופל שלו) לצאת מעט מן המקום, בו החיים נתפסים כ"בעיה" שיש לפתור, כ"מחלה" שיש להתגבר עליה או להתמודד עימה – ולעבור למרחב אחר בו החיים הם מיסתורין שאפשר להענות לו?
שאלה זו קשורה לשאלה כללית יותר העולה בהדרכת מטפלים – המפגש הטיפולי – מהו? תשובתנו לשאלה זו היא שתקבע איזה סוג של מפגש יווצר ביני המטפל ובין המטופל*, כמו גם בין המטופל ובין מצוקתו היחודית? איזה סוג של דיאלוג נחפש ליצור, ל"קרות", בחדר הטיפול?
(* עצם הביטוי מטפל – מטופל מצביע על כיוון החשיבה הנורמטיבי במקצוע: אחד שהוא מומחה, בעל הידע והכח והשני שהוא הנזקק הפסיבי, האוביקט ל"טיפול ושיפוץ".)

במאמר הזה אבקש לסמן כמה מהתרומות האפשריות של קריאה בשירת ההייקו. שירת ההייקו היפנית משקפת אולי יותר מכל תופעה תרבותית אחרת את רוחו של הזן בודהיזם. מאז ראשיתה לפני כחמש מאות שנה ביפן, עדיין היא הקצרה שבכל סגנונות השירה במזרח ובמערב כאחד. אורכו של ההייקו הקלאסי הוא 17 הברות והוא מחולק לשלוש יחידות של 5,7,5 הברות. מספר המילים מצומצם להפליא – חמש עד תשע מילים. בשירת ההייקו אין חריזה אך תמיד תהיה בו תמונת שיר אחת. תמונה שנוצר בה זיק, מרווח מפתיע, בין שני חלקי השיר. שיר ההייקו מצטיין בצלילות ובמידיות של החוויה ללא כל פרשנות או מטאפוריקה. יש כאן הצבעה ישירה, ערור של רגע חי בכל "ככותו". suchness) ) בדומה לציורי הזן היפניים, גם שיר ההייקו מותיר חלל ריק שבו איננו "חושבים על" השיר, אלא חווים אותו תחושתית. הסוד הוא באיזון הטעון שבין הנאמר ובין השתוק, וביכולת ליצור מרחב שמתוכו בוקעת הצורה, הצליל, המילה. וכך, כמו אבן הנזרקת למים, יוצר ההייקו מעגלים-מעגלים, בבריכת התהודה שלנו, הקוראים.

הנה למשל, כמה דוגמאות של ארבעה מגדולי משוררי ההייקו:
(מומלץ לקרוא לאט, עם הרבה מרווח בין שיר אחד למשנהו.)

(בשו – 1644-1694)
בריכה עתיקה
צפרדע קופצת פנימה
צליל המים.

על ענף קמל
נחיתת עורב
ערב סתיו.

עשבי קיץ
זה כל מה שנשאר
מחלומות הגיבורים.

מסהידה

המחסן נשרף
דבר אינו מסתיר
את פני הלבנה.

(איסא – 1762-1826)
השבלול נרדם
השבלול מקיץ
בדיוק כפי שהינו.

עכשיו שזקנתי
האנשים מקנאים בי
כה קר.

(בוסון – 1715-1783)
אל ניצני הדובדבן אני בא
שוכב לישון מתחת לפרחים
ומתבטל לי.

לי ההולך
לך הנשאר
שני סתווים.

(סנטוקה (1940 – 1882)
ברד
וקערת הנדבות.

אכלתי, שבעתי
אני מניח את המקלות.

(מאצ'י טאווארה 1963-)*
יושבים
נשענים אל קיר
שטוף שמש

רגליך ורגלי
קוים מקבילים.
*
בסוף היום
מונחות על אצבעותי
מעוננות מעט
עדשות המגע
שלי.
*
זכרונות
כמו ירקות קפואים
שאין
להפשירם.

על שירי ההייקו הקצרצרים נכתבו תילי תילים של הסבר ופרשנות. לא אכנס לזה כאן אלא אנסה כאמור להצביע על כמה מאיפיוני ההייקו, היכולים להעיר ולעורר אותנו הפסיכולוגים – "לראות את הים הגדול"…
בעצם נסיון הכתיבה ערה אני לפרדוקס: נסיון נעיצת הסיכה בפרפר, ובמלאכותיות של ההפרדה בין האלמנטים הנ"ל, שבשירי ההייקו שלובים זה בזה באופן אורגני לגמרי.
בהקשר זה, כתב בשו (אולי גדול משוררי ההייקו):
כשדבר נאמר
מצטננות השפתיים
רוח סתיו.
מאי – שקט לאי של שקט
הדבר הבולט ביותר בהייקו הוא הצמצום. המרווח שבין הנאמר והשתוק. באומנויות היפניות ככלל יש מקום חשוב למרחב הזה, ליחס שבין הריק והצורה. בקליגרפיה, בציורי הזן, בארכיטקטורה, בתאטרון הנו, בריקוד הבוטו, בעיצוב הבמה, באיקבנה, בעיצוב הגנים, בטקס התה ועוד – הערך האסתטי של הMA, ההעדר הטעון, הוא מרכזי ביותר.
כפי שהפליא לנסח זאת לאו צה –

שלושים חישורים חוברים לטבור הגלגל
בהתאמת האין שבו- כוחו של הגלגל.
לוש חומר כדי ליצור כד,
בהתאמת האין שבו – כוחו של הכד.
קרע חלון ודלת כדי לעשות חדר,
בהתאמת האין שבו – כוחו של החדר.
לכן:
ביש של הדברים – עוקצם. באין – כוחם.

בשיר ההייקו, החלל הטעון של מה שאינו נאמר הוא כמובן חשוב כמו, ואולי אף יותר, מהנאמר.
בשו ציין שהייקו טוב מגלה חמישים אחוז, בעוד שהייקו נפלא מגלה רק שלושים אחוז. כך לדוגמא בהייקו שלו:

בקיוטו אני
ועדיין אני מתגעגע
לקיוטו.

מקורו של שיר ההייקו, כמילות פתיחה לשירת השרשרת שהיתה מקובלת מאד ביפן במאה ה17 . (Renga) . בשו, קרא לו hokku – "שיר פותח" ומכאן ניתן אולי להבין את אופיו החסר, המותיר מרחב להמשך, לדיאלוג עם הקורא שהוא למעשה ממשיך השיר בפוטנציה.
הבה, נקשיב להייקו-

לאחוז
בחומו של האנקור
ולשחררו.

שוב לשווא
הוא פוער את מקורו
הגוזל החורג.

בכפר שבו נולדתי
כל מה שאני קרב, כל מה שאני נוגע
פרחי קוצים.

ומשירה יפנית ומערבית עכשוית –
פני הבובות
אין מנוס
זקנתי.

הקור חודר
כשאני מועד על מסרקה של אשתי שמתה
ברצפת חדר השינה שלנו.

שלג יורד
במגרש החניה הריק
ערב חג המולד.

בשירי ההייקו בולט האיפוק בהבעה. מרוב השירים נודף שובל של עצבות ובדידות. מבחינה תכנית – יש כאן המחשה ל- aware – מונח מרכזי באסתטיקה היפנית- תחושה של עצב פרידה מהול בהשלמה עם חלופיותן הבלתי נמנעת של התופעות. שילוב המאזן בתוכו מודעות רגשית חריפה יחד עם יחס של השתוות הנפש (equanimity).
מהבחינה הצורנית – בולט בהייקו מה שלא נאמר. ההייקו לא דש, לא עולה על גדותיו. גדולתו שהוא יודע די. בשיר ההייקו אין מילות קישור, אין כמעט שמות תואר. הדבר מגביר את הדרמה. "אין ברזל היכול להבקיע את הלב בעוצמה כה רבה כמו נקודה במקום הנכון", כתב איזאק באבל, אמן הסיפור הקצר.

דממה –
קול הציקדה
חודר בסלע.

ואולי זהו שיעור חשוב ביותר עבורנו הפסיכולוגים, המשתמשים ב’talking cure’ פעמים רבות תוך נטיה לעודף של הסבר, פרשנות ו- overstatement . שירה בכלל, ושירי הייקו בפרט יכולים ללמד אותנו רבות על כוחה של השתיקה. ה"אומץ למחוק", לא כי הדברים לא נכונים אלא מפני שאתה מבקש שהמטופל ישלים אותם בעצמו. מפני שדיבור-יתר מחליש את הנאמר ולא מותיר מקום לתהודה מתאימה אצל הזולת כך שיוכל להצטרף בקצב ובשפה שלו.
בחלק משירי ההייקו הMA נוצר לא רק על ידי המרווח הטעון של הלא נאמר, אלא על ידי אופיו של הדימוי עצמו:

הרחובות מלאים
ערפל
אפילו האורן תלוי באויר.

בסוף היום
הצל שלי נעלם ומתארך
אל תוך הלילה.

צליל הפעמון נמוג
ניחוח הפרחים נותר
ערב.

אפשר לחוש את "שלוש הנקודות…" מתפוגגות לעין, באוזן, מתמוססות בחיך. או בשירים אחרים בהם אנו "שומעים את השקט":

הם לא אמרו מילה
האורח, המארח
והחרצית הלבנה.

בשקט
קול השלג
הנופל על מעילי.

אפשר לחוש שבשירת ההייקו הדגש הוא על רגעי החיים עצמם – ללא עודף סנטימנטליות. ללא נטיתנו הטבעית לשביעות רצון עצמית או לרחמים או גינוי עצמי. ההייקו, בדומה ליצירות אמנות אחרות, הוא מקפצה. אבל בגלל תמצותו בולטת במיוחד, יכולתו להרפות מן הקורא. כפי שכותב על כך חוקר ההייקו רוברט בליי בקטע הקרוי ‘Dropping the Reader’:
"רוב הרגשות שלנו קצרים: הם באים לפתע ומתפוגגים… ההייקו חוסך מאיתנו את המחשבות המשניות, הוא נע מהר יותר… כותב ההייקו לוקח את הקורא לקצה מצוק, כמו אם-נשר שנוטלת את גוזלה מהקן, ועוזבת אותו. קוראים עם דמיון נהנים מכך, ומגלים שהם יכולים לעוף. אחרים נופלים ומתרסקים." בפראפרזה אפשר לומר שחשוב שהמטפל ידע "להרפות מן המטופל". כיצד יוכל ליצור, באמצעות מילים, את אותו "קצה מצוק"? לומר את המילה או המשפט האחד, ולעזוב. לאפשר למטופל את הנסיקה שלו: לסמוך על מוטת כנפיו.
כמובן שנחוץ גם שהמטפל יוכל להקשיב היטב הן לדבריו של המטופל והן להד העולה בו מדבריו. לרזוננס הרגשי-מנטלי- אסוציאטיבי שלו. ולא מדובר כאן רק בקאונטר-טרנספרנס. על ידי הקשבת עומק מסוג זה, יוכל הוא גם לדעת עד כמה המטופל קשוב לעצמו. מכאן, קריאת הייקו, כמו גם התנסות בכתיבת שירי הייקו, עשויה לסייע למטפל הן לחדד את מיומנות הקשב שלו להדהוד העולה מן הנאמר (הן על ידו והן על ידי המטופל), והן לעזור לו לאפשר את אותו רזוננס על ידי יצירת "צלילים של שקט".
כך למשל, כיצד יוכל המטפל להיות ער ליעילותו ופוריותו של רגע השקט הנוצר במפגש הטיפולי? (ואפשר להתחיל לאתר את סוגי השקט השונים: בתחילת פגישה, או ברגע של גילוי, ברגע של תקיעות, או מבוכה, או הרהור של חיפוש פנימי ועוד.) כיצד יידע לתת מרחב להד שסביב המילה האחת, המדויקת, המתוזמנת נכון? כיצד יעצור את המטופל משטף דיבור מכני, כפייתי או חרדתי ויזמין אותו לנשום, להאט, לשתוק, להקשיב לפנימיותו. כיצד יהיה קשוב לא רק לטקסט המילולי אלא גם לסאב-טקסט של המפגש? כל אלו שאלות מרכזיות הקשורות לאמנות הטיפול שכמעט ואין עוסקים בהן המהלך ההכשרה הפורמלית.
נדמה שחשוב לנו כמטפלים לפתח אותה איכות של "נוכחות בלתי מותנית" שיש בה קשב עמוק לכל מה שעולה ברגע נתון אצל המטופל. אין ספק, זה לא דבר קל. מרביתנו חונכנו במשך שנים ל"דעת" מה קורה אצל אנשים אחרים. אך אבחנות וקיטלוגים אלו עלולים לחבל בהקשבה שלנו ובתהליך הריפוי הנובע בעיקרו ממנה. כך למשל, קורה, שהמטפל "נועל" את החוויה של המטופל שהתחיל להיפתח למימד נוסף, עמוק יותר של הוויה, על ידי פירוש סכמטי מהיר מדי, או על ידי התערבות מחלצת, או על ידי הסחתו לענין אחר. המטפל מתקשה להשאיר את המטופל בלבדיותו. פעמים רבות הדבר קשור לקושי של המטפל עצמו להישאר ברגע של ריק, אי ודאות או קושי. ההטיה השכיחה של המטפל לכיוון של מציאת פתרון, FIX לבעיה, עלולה לעיתים להפריע למהלך השינוי העמוק יותר האפשרי, כי אנו בעצם נותרים באותו הלך רוח: רצון לשנות את ההתנסות, במקום ללמוד להכילה ובכך, לחיות עימה באיזה אופן חדש. יכולת זו להיות בשקט, "לעמוד בצל", להיות עם המטופל בהתנסותו, כפי שהיא – היא דבר חשוב מאין כמוהו.
הלך הרוח שההייקו מזמין אליו הוא הלך רוח מתבונן. פחות "התערבות" אקטיבית ויותר קשב רספטיבי, פתוח. אפשר אם כן להמליץ על שירי ההייקו כתרגול בשתיקה. כאחד הערוצים לפתח דרגות עמוקות יותר ויותר של הקשבה. קריאה או כתיבה של הייקו יכולה להיות כעין "תרגול אירובי" בקשב ותשומת לב. חשוב שהמטפל יוכל להתגבר על אי הנוחות, המבוכה ועל הצורך למלא כל חלל במילים כך שיוכל לשהות עם עצמו ועם המטופל בתוך מרחב של שקט. שקט, שלמעשה, לעולם איננו שקט מוחלט או נתק, כי אם קשב עמוק יותר: מקום של חיבור.

לאבד את הראש – Coming to our senses.
שיר ההייקו מאופיין במידיות חושית מוחלטת. יש בו הצבעה ישירה, החיאה קונקרטית של רגע מסוים, תמונה, ללא פרשנות, הסבר או שיפוט כלשהו. JUST SO.

המחסן נשרף
דבר אינו מסתיר
את פני הלבנה.

מנמנם, מתעורר, מפהק ארוכות
והולך לעשות אהבה
חתולית.

אל ניצני הדובדבן אני בא
שוכב לישון מתחת לפרחים
ומתבטל לי.

העולם?
טיפות מוארות ירח
נושרות ממקור האנפה.

ועכשויו, יפני ומערבי:
שיער חפוף
לאן שאפנה
מטפטף.

מעלית ריקה
נפתחת
נסגרת.

עיתון של מישהו
נסחף בשלג
ארבע לפנות בוקר.

מגרש חניה
כל המקומות הריקים
נתפסו על ידי שחפים.

אפילו תוך כדי קריאה ראשונית של ההייקו, ניתן לשים לב כיצד ההייקו, במוחשיותו ופשטותו לוכד מיד את הקשב שלנו. רגע קטן מכה גלים. יש כאן ערור חוויתי בו זמני של תמונה ויזואלית, תחושה פיזית, הבזק רגש והרהור אסוציאטיבי. מתהווה בנו תמונה קונקרטית שאנו מגיבים אליה בכל חושינו – ללא "פלסף" והתחכמות מיותרת. ללא שיפוט: זה טוב או רע, נכון או לא. מההתרוצצות המנטלית, מהפטפטת הפנימית הבלתי נלאית שלנו, – אנו נזרקים לרגע קצר של תמהון. במקום התודעה המבחינה, המקטלגת, האופינית לנו כל כך ברוב שעות היממה, אנו במצב תודעתי שונה: הלך רוח צלול, נטול העדפות. כאילו חלונות המכונית מתנקים מכל "אבק הדרכים" ולרגע, אנו רואים ללא חציצה את מה שסביבנו. "choiceless awareness" קורא לזה קרישנמורטי, שמדבר על ראיה ב"עינים ריקות" שלא הוכתמו בשם או בפרוש.
Yasuda אחד מחוקרי השירה היפנית מאפין כך את חווית ההייקו: "כאשר אדם רואה למשל שקיעה מרהיבה או פרחים יפים, הוא לעיתים כה רווי אושר שהוא פשוט עומד דומם. מצב נפשי זה ניתן לכנותו מצב של "אהה!" AH-NESS)). המראה סוחף אותו עד כדי כך שהוא מודע רק לצורות, לצבעים, לצלילים… אין כאן מקום להבעה מפורשת של מחשבה, שיפוט, או רגש… מגמתם של שירי ההייקו היא להביע רגע כזה, וזה גם מקורה של צורת ההייקו."
אכן, זה סוד הקסם בשיר ההייקו – בעזרת מינימום מילים, בשפה פשוטה ובתיאור קונקרטי של פרטים יומיומיים, הוא מצליח לעורר בנו חוויה מידית, פשוטה עד מאוד ויחד עם זאת טעונה ובעלת עומק. נוצר כאן אפקט של הפתעה במרווח הנוצר בין חלקי התמונה ויחד עם זאת אפקט "גונג" – התמונה ממשיכה להצטייר בדמיוננו ולהדהד בנו עוד זמן מה לאחר קריאת ההייקו. וזו גם החידה – כיצד במינימום מילים מצליח ההייקו ללכת מעבר לצוואר הבקבוק של המילים?
"האמנות" אמר המשורר וולאס סטיבנס , "היא היכולת לראות את העולם בעינים של ילד".
אכן, את אותה ראיה רעננה של הדברים "כפי שהם", ללא התערבותן האוטומטית והחודרנית של מושגינו ודעותנו – מאפשר לנו שיר ההייקו. "בכתיבה אל תיתן לעובי השיערה להפריד בינך ובין הנושא. דבר ישירות, ללא מחשבות נודדות" יעץ משורר ההייקו בשו לתלמידיו. ואכן, בקריאת ההייקו מתבטלות החציצות שבין התפיסה, החוויה וביטויה המילולי. ההייקו "מדבר את" החוויה במקום "לדבר עליה".
אין מדובר במטאפוריקה, משל ונמשל, אלא בהצבעה ישירה על רגע חי, הווה. המטאפורות, ההקשרים האסוציאטיביים הם פרי רוחו של הקורא המשתתף. זאת בניגוד לכל אותם מצבים שכיחים בטיפול או בהדרכה בהם אנו מנסים לקטלג, לתת שם ולפרש את רגשותיו ומחשבותיו של הזולת. כאן יש הזמנה לחזור ולגעת בחוויה הראשונית-החושית נטו. בזיקה ה"בראשיתית" של החושים: ראיה, שמיעה, ריח, מגע, תנועה.
יתכן ודומה הדבר להקשבה למוזיקה, ליציאה לטבע – להתבוננות בעננים החולפים, בגלים, בתנועת הרוח בעצים – יש כאן הזמנה לעורר אותנו לחלום, לבהות… להיות.
לעיתים אף ניתקל בסינסתזיה – מעבר בין חושים שונים:

מאפיל החוף
צווחת אווזי הבר
תלבין, תחלוף.
בו זמנית, בהייקו נפלא זה: הצווחה, פס הלובן בתנועתו, החוף המאפיל.
אדוות
נפגשות
בניחוחות הרוח.
אפשר לראות, להריח, לשמוע, לחוש את גלי הים והרוח, מכים, נפגשים. או באונומטופיה:
פרפר ענק
מנפנף מנפנף
וחולף.

הצליל, החזרתיות, המקצב מעבירים אף הם מאיכות הלך רוחו של ההייקו.
קריאה בשירת הייקו יכולה לחדד את רגישותנו ל"טיפול הישיר בדבר" כפי שהמליץ עזרא פאונד.
כפי שמבטא זאת ההייקו הבא –

לראות או לא לראות
זו שאלת האדם –
אבל הירח בסתיו.

בחדר הטיפולי יתבטא אולי הדבר באתגר הבא: כיצד נעזור לאדם היושב מולנו "לשכוח את המילים" כמאמרו של צ'ואנג צה, ולחזור לגוף, לחושים. לתחושות הפיזיות הפשוטות והראשונית של המועקה, הפחד, או הכעס שלו. לתחושות עצמן של למשל, כובד בבית החזה, גוש בגרון, פרפורי בטן, זיעה בכף היד. (מענין עד כמה חסרים אנו שפה לתיאור מגוון תחושותנו אלו). כיצד נסייע לו להשתחרר מעט מעריצותם האוטומטית של השיפוטים העצמיים ומחשבות הגנאי על עצמו או על אחרים: "איך פישלתי", "אין סיכוי", "פראייר", "מטומטמת" וכו. לכל אחד מאיתנו, כידוע, יש את ה"סיפור המועדף" שלו, שאנו בטוחים באמיתותו הנחרצת והוא הוא המאמלל ומצמצם את חיינו. הנסיון הטיפולי יהיה איך לעזור למטופל שלנו להישאר עם מה שיש, עם האינפורמציה החושית הרגעית, ולא עם מה ש"אני חושב שצריך או יכול היה להיות". באמצעות ההבחנה המדויקת בין תחושתנו הארעית בכאן ועכשיו, ובין מחשבותינו ורגשותינו הנלווים אליהן, ניתן להכיר יותר את האוטומטיות של ה"דרמה" שלנו ובכך, בהדרגה להשתחרר מעט מעריצותה.
אפשר לומר שבמקום הנסיון הפסיכולוגי המקובל להבין את מקורות הדרמה או האובססיה שלנו, את תכניה, (בילדות, בקונפליקטים אינטרה-פסיכיים), – מובילה אותנו הגישה הבודהיסטית מבוססת ההייקו, להתבונן בתהליך: באופני הופעתה והעלמותה. אנו מגיבים אל המחשבות והרגשות (השתוקקות, כעס, בלבול) ולא מתוכן. יש כאן גישה שונה לחלוטין לכיצד ניתן להפחית את הסבל. ובהקשר הזה מעיר מתייה ריקאר "אם ניקח מקל ונבחש ללא הרף בבוץ שבקרקעית הבריכה, לא נתרום בכך לטיהור המים."
בהדרכה יכול הדבר להראות כך: המטפל אינו קשוב לתגובותיו המידיות בארוע עצמו אלא מכוון על ידי הפנס של התאוריה והטכניקה, ה"מה מותר ומה אסור", ה"מה יגיד המדריך" וכו'. סכמות קונצפטואליות אלו עלולות להגביל את היצירתיות, הגמישות וחופש התנועה שלו במפגש הטיפולי. "אם הכלי היחיד שיש לך הוא פטיש, תראה בכל דבר מסמר!" כפי שאמר א. מאסלו.
בסיכום, קריאה (או כתיבה) של שיר הייקו יכולה להזמין את התראפיסט לאבד קצת את הראש לשוב לחושיו כמו גם ל beginner’s mind שלו.

משומקום – לכאן עכשיו – From nowhere to NOW,HERE
קריאה בשיר הייקו היא כמו חץ לרגע ההווה. אין עבר ואין עתיד, אין זכרון ואין ציפיה – קיים אך ורק הרגע הקצר, החולף, החד פעמי. שירת ההייקו מזמינה אותנו הקוראים לסוג של נוכחות. היא כעין "מיני – מדיטציה".
"רק על ידי שאתה נוכח בא לעולם הווה" כתב מרטין בובר.
ובהקשר זה, סיפור מתקופת לימודיו של משורר ההייקו בשו. מורה הזן שלו, בוטשו, ביקר אותו על כך שהוא עסוק בהייקו במקום להתאמן בזן. בשו ענה לו: "הייקו הוא פשוט מה שקורה כאן, עכשיו." בשו האמין שהייקו מבטאת את רוח הזן: קבלה של הרגע בלי כל נסיון להעריך או לשמר אותו כסמל של דבר מה אחר. ההייקו אינו אוביקט אסתטי המיועד אל הנצח, הוא דרך לביטוי הארוע, הרגע, כפי שהוא, במידיות ככותו. (Genjokoan במונחיו של דוגן). זהו הבזק של המשורר שהיה נוכח ברגע בו נחווה ההייקו.

בריכה עתיקה
צפרדע קופצת פנימה
צליל המים.

הייקו מפורסם זה של בשו, מזמין אותנו להלך רוח של צליל מים . רגע "פלופ"! ועוד רגע, "פלופ"! זמן הווה, נזיל, לא מדוד. רגע אחד שיכול להכיל בתוכו נצח, מעגליות מחזורית, או הבזק חולף. לרגע, מתרוקן העולם מהלינאריות הרגילה של מחשבותינו עליו. מקביעותו וממוצקותו. ההבחנה בין צופה ונצפה מתבטלת: מים שקטים, בריכה עתיקה ואל תוכם (או מתוכם?) – צליל, ונעלם. בו זמנית: קפיצת הצפרדע וצליל המים בבריכה. ההייקו מזמין אותנו להענות להווה המתהווה ברגע זה ממש. יש לנו כאן מרווח בין רגע ההתרחשות עצמו, ורגעי ההדהוד של מעגלים, מעגלים בבריכת האסוציאציות והדמיון שלנו.

גחלילית גדולה
מהבהבת מהבהבת
וחולפת.

עולם הטל
אכן עולם הטל
אבל

זעקתו המאופקת של משורר ההייקו איסא לאחר מות ביתו. והזמן עצמו כחוויה סוביקטיבית, בהייקו של בוסון.

לי ההולך
לך הנשאר
שני סתווים.

ובשירה מודרנית, יפנית ומערבית –
מביט לאחור בחוף
אפילו עקבותי
אינם.

ראה
רגליו הקטנות
התעופף השיר… (טבלדה)

במודעות היומיומית שלנו, כמו גם בחדר הטיפול, אנחנו שאובים 99% מהזמן לעבר: לזכרון, להחמצה, לגעגוע, לאילו ולולא, או לעתיד: לציפיותינו, שאיפותינו, תשוקותינו, תוכניותינו.
אתגר חשוב העומד בפני התראפיסט (ועל זאת יסכימו רוב האסכולות התאורטיות השונות) – הוא כיצד ליצור במפגש הטיפולי ארוע שתהיה בו חוויה מתקנת בכאן ועכשיו. כיצד בדומה לבימאי יעצב מצב שיאפשר למטופל להשתחרר מהטקסטים שלו המוכרים לעייפה. כיצד בדומה לצייר יזמין ראיה חדשה על המצב, וכיצד בדומה למוזיקאי יוכל לעורר הלך רוח שונה, רגע של אלתור חדש. וכל זאת, כשהכלי העיקרי שיש לו הוא המילים. בהדרכת מטפלים, נדמה לי, זהו אולי הדבר הקשה ביותר ללמד – כיצד ליצור enactment בחדר: במקום לדבר על השינוי הרצוי, כיצד ליצור אותו. איך לא לרצוח את ההווה במלל אינסופי של "אז ושם". איך, להיפרד שוב ושוב מהמוכר ולהיוולד אל הרגע הנתון כעת, כאן. לקפוץ באופן התאבדותי כמעט – אל הלא נודע. נראה לי שקריאה או כתיבה של הייקו עשויה לשחרר ולו לרגע קט, את היצמדותנו אל זכרון העבר או ציפיות ותוכניות העתיד, ולהרף עין – לקפוץ, פלופ! לכאן, לעכשיו.
הארת הרגע היומיומי, הבנלי

תשובה
(על סעיף בשאלון "לשם מה נכתבים שירים ליריים בדורנו?" )

ומה לעשות בסוסים במאה העשרים?
ובאילות? ובאבנים הגדולות
שבהרי ירושלים?
(לאה גולדברג)

"חייו של כל אדם ראויים לנובלה", כתב גוסטב פלובר. ואכן, הסופר המודרני, כמו גם המטפל, מפנה את תשומת ליבו לאיש הרגיל, האנטי גיבור. במהלכה של שעה טיפולית סטנדרטית ניתנת תשומת לב מקסימלית לפרטי הפרטים של המציאות היומיומית, הטריוויאלית והקטנונית לעיתים.
בשירת ההייקו מתחולל הנס שבו החולין מואר באור "ורמירי". הבלתי רגיל, החד פעמי, מזדקר מתוך המצבים השיגרתיים וה"משעממים" ביותר. כאילו ההייקו מחדד את האנטנות שלנו לקלוט את העולם בניואנסים הדקים יותר שלו. כעין פקודת REFRESH המשנה את התבוננותנו במציאות: לא עוד אבחנות גסות, קטגוריזציות מכלילות, אלא שינוי פוקוס למבט מיקרוסקופי, מחודד אחרת, על המציאות הרגילה. תוך כדי קריאה בהייקו אנחנו נחלצים מכפתו האפורה של הסתמי לעבר מימד אחר הנמצא אף הוא כאן, "מתחת לאף": מימד שיש בו יופי, פיוט ומיסתורין. מושג הyugen – שגם הוא ערך מרכזי באסתטיקה היפנית רלונטי כאן, הכוונה לערור של האניגמטי, הנסתר שבחוויה האנושית. "מהות ההייקו", אמר בוסון שהיה צייר דגול ועוד אחד מענקי ההייקו בתקופה הטרום – מודרנית, "היא להשתמש במילים רגילות ויחד עם זאת להינתק מהרגיל."

שער עץ ישן
ומנעול לו
חלזון.

בכפר מולדתי
שלא אראנו עוד, פורחים עכשיו
עצי הדובדבן.

ועכשווי, יפני ומערבי:
ספוג
בטל הבוקר
כרטיס החניה.

שקיעה גוועת
בקצה החלוד
של פחית בירה.

בשלג
אשה מבעירה
את עיתוניה.
חדירות האני – זיקתו לעולם התופעות

"עמוד לשעה קלה באפר פורח (כשאתה סבור, כי כבר אתה יודע הכל.) "
מתוך "בינת השכוי" אביגדור דגן

בשירת ההייקו אין לנו אני שעלילותיו, מאוויו ומכאוביו הם במרכז הבימה. המשורר, אישיותו, רגשותיו, צרכיו וכו' נסתרים מאיתנו. מתבטלת החציצה אובייקט-סובייקט. רגעי החיים עצמם, על חלופיותם, חד פעמיותם, ולא האדם החי אותם – הם הגיבור שלנו. כמו בציור המפורסם של הירושיגי (מאה 18) "אנשים על הגשר מופתעים מהגשם" – כך גם תפיסת האדם בהייקו: זעיר, מוסתר חלקית, יחודי – אך בעיקר, חלק בלתי נפרד מהטבע, מזג האויר והשעה ביום – פרט קטן בעולם הגדול.
בשירת ההייקו המסורתית בולטת הזיקה לעונות השנה. ישנן מילים עונתיות (kigo) כמו גם נושאים עונתיים מקובלים (kidai). מעבר לכך, הלך הרוח הרגשי-מנטלי של החווה מועבר בהייקו באמצעות השתקפותו בטבע: השעה ביום, האור, הריחות, הטמפרטורה, הנוף, הצמח, החי או החפץ המתואר וכו'. ההייקו מכוון את תשומת הלב בחריפות אל העולם שמחוצה לנו. אל נשמת העולם. ההייקו דוחף אותנו לצאת מהעיסוק המופרז, האובססיבי בעצמנו, ב"אני" וב"שלי" – ולהתבונן ביפעתו של העולם. אנו מוזמנים לצאת מהראיה השיגרתית, המבחינה, ולחוות את פלא הוויית הגומלין שבינינו ובין הסובב אותנו. ואין צורך להכביר מילים על התראפויטיות שבמהלך שכזה.

השבלול נרדם
השבלול מקיץ
בדיוק כפי שהינו.

הזדהותו של משורר ההייקו איסא עם האנקור או השבלול (כמו גם עם חרגולים, צפרדעים ויצורים אחרים שהוא כותב עליהם), היא מתוך חמלה, מתוך השתתפות אמפתית ולא מתוך מבט חיצוני (אני -לז) של רחמים שמהולים בהם תמיד גם פחד ודחיה.
וכמה דוגמאות מהשירה העכשוית – וניתן לשים לב לתופעת "עדשת הזום" בה יש במהלך השיר העברת פוקוס מדמות לרקע וחזרה. אין חשוב ושולי, אין גיבור ורקע – אלא יחסי זיקה והדהוד בין ארועים הקשורים הדדית -דינמית.

ספסל העץ רטוב
ספסל האבן קפוא
להיפגש בסתיו.

היא מתלבשת
ומתחת לזרועה
הירח.

אחרי
המריבה שלנו
ירח מלא.

שיר ההייקו מחדד את רגישותנו לחווית הזולת, מעבר להבדלי זמן, מקום, תרבות. האוניברסליות של הלכי הרוח האנושית. בכך, הוא אף מאשש את חוויתנו שלנו. יש בהייקו הזמנה למפגש גומלין דינמי בין הקורא ובין עולם התופעות סביבו. חוקר ההייקו היגינסון מדגיש בספרו על ההייקו את האלמנט האנושי של הצורך שלנו לשתף את האחר ברגע טעון. זוהי, לטעמו, מטרת הכתיבה והקריאה בשירת ההייקו. פיסות של חוויה שנחוץ לנו לשתף בהן את הזולת.
כך למשל, הייקו של קיי, מתנדבת יפנית בקבוץ שובל, 1974 – אקטואלי עדיין –

מתחת לחוט התיל (החלוד)
צומחים עשבי אביב של ארץ חצויה
מלטפים זה את זה ברוך כה רב.

לעומת הפסיכולוגיה, הרואה את מקור הסבל בחסכים, טראומות ובשבריריותו של ה"עצמי", ולמעשה, עלולה לעיתים אף להחריף ולקבע(!) את עיסוק היתר ב"אני ובשלי" – מדגישה הגישה הבודהיסטית בכלל וההייקו בפרט את הסבל הנובע מהתפיסה המוטעית שלנו לגבי מוצקותו ונפרדותו של ה"עצמי". תפיסה מוטעית זו היא שגורמת לנו להאחז או לדחות, להתאוות לגאולה בחוץ או לדחות ולהתגונן בפני אסון. היא הגורמת לנו לחוות את עצמנו כ"קורבנות החיים". הדואליזם, ההזדהות עם ההפרדה ביני ובין ה"אחר", הוא המקור למצוקה האנושית. הבודהיזם מצביע על כך שהאושר מקורו לא בביצורו והעצמתו של האני אלא בפירוזו, בריקונו. האני הנפרד, הבלתי חדיר, העצמאי הוא הבעיה יותר מאשר הפתרון. כך גם, לעומת הספרות המודרנית המתמקדת במצוקותיו של האני, ב"אובססיית היסוד" שלו בחיפושיו אחר מפלט מן הבדידות, המוות, וחוסר המשמעות – מצביעה שירת ההייקו על החיבור האימננטי שלנו לעולם הגדול סביבנו: זה מה יש.

כך לסיכום, ניתן לומר שכמו אולי כל אמנות במיטבה, שיר ההייקו הוא מפגש מחשמל בין שתי ביוגרפיות: זו של היוצר וזו של הקולט. כפי שנאמר לעיל, ההייקו הכתוב אינו מוצר מוגמר, הוא הזמנה למפגש, תחילתו של מסע פנימי. היצירה עצמה היא התרחשות הנמצאת במרחב שבין.
מדובר אם כן בהזמנה למפגש שיש בו יחסים של זיקה הדדית. זאת, לעומת היחסים התפקודיים הרגילים בהם אנו חווים את הזולת או העולם כמו מבעד לפריזמה של "מה ייצא לי מזה?" , מבעד להגדרה תפקידית, תרבותית, משפחתית וכו', בה "דעתנו מתקררת בחפצים" כפי שהיטיב לנסח זאת בובר.
בהקשר זה ניתן לאזכר את הסיפור של ר' מנחם מנדל מויטפסק שש.ה. ברגמן מצטט – " 'דבר זה השגתי בארץ ישראל – כשאני רואה חבילה של תבן מונחת ברחוב, הרי עצם הדבר שהיא מונחת לאורך הרחוב ולא לרוחב הדרך, כבר יש בו לדידי משום גילוי השכינה'. ודאי יכול האדם להיזקק לחבילה של תבן גם באופן אחר: יכול הוא פשוט לקלטה כתמונה, להתבונן בה כאיש מדע מבחינה בוטנית, הוא יכול להסתכל בה בעיני חקלאי או בעיני פקיד העיריה שחבילת התבן נחשבת אצלו כעבירה על חוקי ההיגינה. בכל אופני ההתבוננות האלו, אין האדם מדבר אל החבילה, ואין החבילה מדברת אל האדם, כפי שדיברה אל מנחם מנדל. "
אחת הבעיות השכיחות בעבודת המטפל, ונכון הדבר מעבר לאסכולות או טכניקות שונות, היא הנטיה המוחרפת (וזאת, במידה רבה עקב הסוציאליזציה המקצועית שלו) – לראיה של "פקיד העיריה". אנו מרבים בהגדרות ז'רגון, מושגים תאורטיים ואבחנות של חולה ובריא. מושגים שיעילים למטרות מסוימות, אך עלולים גם לצמצם את דרגות החופש שלנו במפגש הטיפולי עצמו. כשהמילים נהיות חשובות מדי – החיים, הממשות, מוזנחת. "החבילה אינה מדברת אלינו". ניתן אם כן לסכם ולומר, שכמו באותו סיפור זן, לכולנו נחוץ "לרוקן את הספל" מידיעותינו הוודאיות מדי, ולפנות מקום לסוג אחר של ידע. מהמפה המגדירה (מלשון גדר) – לטריטוריה הרוחשת, הבלתי צפויה ומיסתורית תמיד של החוויה עצמה. שיר ההייקו, בתמציותו, בפשטותו הכובשת – מושיט לנו יד, מזמין, מסמן עוד דרך…
ולסיום, חלק משיר של אגי משעול:

אני פה,
קערה של הרגע
ואין לי אף שאלה.
ביבליוגרפיה:

1. א. אליצור: "לעשות את העולם לתחוח – הספרות ככלי להעשרת המטפל. "כן", כתב נפש, רבעון לטיפול וחינוך יצירתי, 4, 9419.

2. המקורות לשירי ההייקו המצוטטים בספר:*
א. י. הופמן: לאן נעלמו הקולות? סיפורי זן ושירי הייקו, הוצ. מסדה,1980.

ב. י. כפרי: אל פסגת הפוג'יסון, מבחר שירי הייקו ע"פ ספרו של ה. הנדרסון, הוצ. ספרית
הפועלים, 1987.

c. D.C. Buchanan: One Hundred Famous HAIKU, Japan publications inc. 1973.

d. W.J. Higginson: The Haiku Handbook, Kodansha international,1985

*התרגומים לשירי ההייקו מתוך בוכנן והיגינסון ברובם של פרופ' יעקב רז, וחלקם הקטן שלי.

3. מ. טאווארה: יום השנה לסלט, תרגום יעקב רז, הוצ. ספרית הפועלים, 1994.

4. לאו דזה: ספר הדרך והסגולה, תרגום דן דאור ויואב אריאל, מפעלים אוניברסיטאים, 1981.

5. היגינסון (ר, לעיל) עמ' 244.

6. J. Wellwood: The Healing Power of Unconditional Presence, in Ordinary Magic, (ed . by J. Wellwood,) Shambala, 1992.

7. הופמן, ר' לעיל – עמ' 26.

8. ז.פ. רוול ומ. ריקאר: הנזיר והפילוסוף, חרגול הוצאה לאור, 1997, עמ' 227.

9. Kasulis T.P. : Zen Action, Zen Person, University of Hawai press, 1981. p. 124

10. C.J. Beck: Nothing Speacial :Living Zen, Harpers Collins Paperback edition, N.Y. 1995, p. 119. .

11. A. Watts : The Way of Liberation. New York: Weatherhill, 1983. p. 91.
.
12. Y. Sawa and E. Shiffert: Haiku Master Buson, Heian international Pub. com., California. 1978, p. 29.

13. ש. ה. ברגמן: החשיבה הדו- שיחית של בובר, מבוא לספר בסוד שיח של מ. בובר, הוצ.
ביאליק, 1980 , עמ' י'ג.

14. אגי משעול: ראה שם, הוצ. הליקון, 1999. עמ' 77.

9 תגובות על לצאת מן הבאר – או: הייקו לארוחת בוקר – המלצה לתראפיסטים. ד"ר אסתר אליצור

  1. טל הגיב:

    לפני ערב בצינוק
    כתום האפרסמון
    עומד לשקוע בקרוב
    גם אני

  2. yuda הגיב:

    אני חושב.
    את חושבת.
    שיחה.

    אז הוא אמר.
    אז היא אמרה.
    הלכה האהבה.

    ציפור ציפור
    אולי תרדי
    לאכול
    מכף ידי.

    ביום שעזבת
    עצי הג'יקורנדה
    הזילו דמעות כחולות
    על המדרכות.

    היא: כאוב לי הראש.
    הוא: גם לי.

    שקיעת שמש
    בערב קיץ חים.
    כדור אדום
    נופל אל הים.
    יודה

  3. עירן הלוי הגיב:

    אני מקשיב משמע אתה קיים

  4. פינגבאק: תורת הנפש הבודהיסטית והשלכותיה על המעשה הטיפולי – קורס למטפלים ומאמר של אסתר אליצור | פסיכו דהרמה בקמפוס ברושים

  5. אפרת סדן ספרן הגיב:

    מול שלט
    אחד
    ב"מאה שערים"
    עוצרת,
    עטופה כולה
    בבד.

    אפרת סדן ספרן

  6. מריאלה הגיב:

    בס"ד, לחידוש הברית עם היש, להזכרות, לזכר
    מתוך מכתב שנשלח לכלא

    התזכור שמים ושמש וים?! אופק

    פרידה וחידוש הברית

    שלום לפחד ולא להתראות
    שלום לעצב ולא להתראות

    הייתי שם

    כרגע אין צורך

    (וגם אינני שמחה)

    יש בי ריבוי
    יש בי סתירות

    יש בי קשת רגשות
    הרגשתי

    שמתי בצד.

    דלת נפתחת
    לשקט אחר

    לשקט מסוג חדש

    אינני רכבת דוהרת לאין

    רוגע.

    יד נפתחת

    … אני מרפה

    רגליים יחפות בקרקע

    השלה

    מוטב לכסות
    כסות חדשה
    רב- שכבתית

    אני בוחרת היום…
    בשקט

    שקט ויזואלי
    חן שקט
    האם אקנה לעצמי פרח
    עוד יהיה לי צבר יפה
    עוד אתן לו מרחב
    אעניק לו פיסת אדמה

    הוצאת העשבים השוטים
    עקירה.

    …זריעה.
    התרגשות מהנביטה
    מניצני החיים של הפרח

    גשם
    שפע של מי רקיע

    ים
    הולך ושב
    שאון גלים
    גאות ושפל
    סערה ושלווה
    רוחות וסערות תת- קרקעיות
    רוחשות בו
    הוא איננו נרגע
    זרימה מתמדת

    מדבר
    שקט
    מרחב חף
    מרחב פתוח של אין
    ריק וחם

    שלג
    צובע את העולם בזוך ולובן
    נקיות
    המסה
    זרימה של מים
    לנחלים
    לאגמים
    לים

    מחזוריות
    שמים-ארץ-מים
    ענן
    התבוננות בהתלבשויות העננים

    שמש שקרנית
    קשת צבעונית
    חידוש ברית הבריאה
    העולם לא חרב
    הוא עדיין ישנו

    קרני אור
    נצנוצים
    אור של בוקר
    היקום היום
    מתעורר ליום חדש
    לשאון חיים
    ופעולות

    לנוף יש נטיי'ה לפיצול
    עורק-וריד-נים

    כוונת הבורא
    מקור מתפצל ושולח

    גרעין משותף
    אחדות גרעין משותף

    אם נביט במלוא התמונה
    נמצא את הגרעין
    הגרעין המאחד
    שממנו נובע פיצול מדומה
    יש לו שורש אחד
    ריבוי פנים
    ומקור אחד

    משפחה
    אני נושאת אותם בקרבי
    מוותרת על הזכות להרגיש נטושה
    אם תרצו בי
    אני נותנת לכם תוקף
    אני יוצקת משמעות בכם
    תודה!

    יום טוב!
    עכשיו טוב!
    יום של שקט מבורך!

  7. שלום הראל הגיב:

    חמלה.
    קשה לי, אמרה.
    צר לי, אמר.

  8. פרדי בן-ארויו הגיב:

    יש כאן הרבה, אבל לא הכל הייקו! LaoTsu Tao Te Ching וגם Chuang Tsu, למשל, אלה אופרות אחרות. זן, העיקר זה ZAZEN לשבת! אני כותב הייקו ויושב ZAZEN. מקווה שלא אצטרך פעם טיפול טראפיסטי! את עושה, כנראה, עבודה חשובה מאוד ועוזרת לאנשים לצאת מבעיות! אני מאחל לך כל טוב!

  9. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    אסתר תודה רבה! מאמר מרתק, מעשיר, וחשוב.
    גרם לי לרצות יותר להתמקד ברגע המפגש בין הצפרדע למים, מאשר בסיפור איך הגיעה לשם, מה היא מחפשת ולאן תלך אחרי שתצא מהבריכה…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s