המוות כשעון מעורר לחיים

מאת: יובל אידו טל

(פורסם במקור במגזין חיים אחרים)

ירח בחבית
אין איש יודע
מתי תישמט התחתית
(מַבּוּטְסוּ, מאה 18-19)

לפנינו כמה מהמילים הראשונות שמקריא הלאמה, מורה הדרך, מתוך "ספר איזור הביניים" לאדם על ערש דווי, לקראת מותו:

"עכשיו אני מעביר אליך את החוכמה העמוקה שקיבלתי ממורִי, ושקיבלתי דרכו משושלת ארוכה של מורים גדולים. שים לב לזה עכשיו, ואל נא תישבה בהסחות הדעת. הישאר צלול ושקט, והנח למילים שאתה שומע לשהות במחשבתך. אם אתה סובל, אל נא תישבה בכאב. אם אתה עייף וישנוני, וקהות גדולה פושה בך, ואתה מוצא את עצמך נישא על כנפיו של שיכחון שליו, אל נא תישבה גם בזה. התבונן היטב במה שמתרחש, בתשומת לב ובערנות גדולה".

שנים רבות אני קורא את המילים האלה. ובכל פעם שאני קורא את המילים האלה, משהו אחר קורה לי; מחשבות שונות באות. הבנות שונות נולדות בי. זיכרונות שונים עולים ומופיעים. תמונות שונות חולפות בעיני רוחי. רגשות שונים מהדהדים בי. דמיונות שונים מהתלים בי. לעיתים מוצאות אותי המילים האלה בשלווה גדולה ולעיתים ברעש. לעיתים עצוב ולעיתים שמח. עם זאת, מחשבה אחת עקבית מוצאת אותי כל פעם שאני קורא את המילים האלה: ההנחיות שמנחה מורה הדרך את מי שהולך לקראת מותו טובות ונכונות בכל מצב; לא רק על ערש דווי. ההנחיות אינן רק הנחיות למיתה טובה, אלא גם לחיים טובים.
בלב לבו של העיסוק הבודהיסטי המגוון והענֶף במוות עומדת ההבנה הזאת, הפשוטה, הבסיסית, שמי שמבקש למות בשלמות, כדאי שיחיה בשלמות; שאם אדם רוצה להכין עצמו בצורה הטובה ביותר לקראת מותו ולקראת מותם של יקיריו, האימון הטוב ביותר שיוכל לקחת על עצמו יהיה לחיות את חייו בשלמות. לא יותר. לא פחות. כך, בהמשכו של הקטע שמקריא הלאמה לאדם ההולך אל מותו נאמר:

"ואולם מעטים הם אלה שלא זכו לגאולה בחייהם ושכן זכו לה ברגע החטוף, החולף כל כך מהר, של מותם. רוב רובם של הגוועים נותרים המומים, הלומי אלם מרוב אימה".

ולאורה של הבנה זו, שאיכות מותו של אדם היא במידה רבה נגזרת של איכות חייו, נולדו במסורות בודהיסטיות שונות אימונים שונים ומגוונים המבקשים לרקום את המוות בתוך מרקמי היומיום, לא כאויב אימתני, אלא כתזכורת לחיים טובים, כשעון מעורר לחיים מלאים, כמורה לחיים אמיתיים.

ביד ריקה באתי לעולם
ברגל יחפה אני הולך
בואי ולכתי –
שני אירועים פשוטים
שנסתבכו זה בזה
(קוֹזַן, מאות 13-14)

הנטייה לחשוב על המוות כעל אירוע ייחודי, דרמטי, סופי ומאיים מאין כמוהו שגורה עד מאוד במקומותינו. זאת ועוד: לעיתים קרובות נתפס המוות כניגודם של החיים. חיים ומוות נתפסים כשני דברים מנוגדים זה לזה. המוות, על פי רוב, נתפס כאויב החיים. מתוך כך, בתרבות בה אנו חיים, הכחשת המוות היא עניין שגור, עניין שביומיום. התפיסה המקובלת היא שלא כדאי להיפגש עם מוות, וגם לא עם קרוביו, החולי וההזדקנות. לא, לא. עדיף שלא. זה לא נעים. זה לא רצוי. זה מאיים ומדכא. לכן יודע כל תלמיד תכנון ערים שאת בתי האבות, את בתי החולים ואת בתי הקברות יש להציב בפאתי העיר, ואם ניתן, מחוצה לה. שהרי לא נרצה לפגוש, לא את החולי, לא את הזיקנה ובוודאי לא את המוות כשאנחנו מטיילים בעיר, עושים קניות, יושבים בבית קפה, נהנים וצוחקים. לא, לא.
יעקב רז מרחיב בעניין זה: "הדחקת המוות מהפרהסיה גורמת לכך שכאשר, בלית ברירה, מגיע מוות לחיי, החוויה היא מעין 'למה לא סיפרו לי שאנשים מתים?' בתרבויות בהן המוות אינו מוכחש אלא נמצא בתוך מרקמי היומיום, כמו בתרבות היפנית, למשל, כשרוחצים את המת בנוכחות המשפחה, החוויה אחרת. אנחנו מלווים את המת בדרכו האחרונה, ליווי קשוב, מהורהר, מתמסר. איך אנחנו רוצים שהוא יחווה את רגעיו האחרונים אתנו? איך אנחנו רוצים לחוות אותו ברגעיו האחרונים? האם אנחנו מוכנים לתת מקום לשמחה בצד העצב?
מה שאני אומר אינו מחיקת העצב שבהליכה של אדם יקר. אני רק אומר שהדבר הזה מורכב. יש בו צדדים רבים של אור. יש בו צדדים רבים של קושי; ואני לא יודע מהי התגובה הראויה. באמת שאני לא יודע. אבל קודם כל מול בן אדם בקושי, אני לא רוצה למהר ולהגיב, אלא להישאר תוהה ולא יודע. אני רואה איך אצלי עצמי עולות הקלישאות – מול נפגעי טרור עולה בי מין 'אוי. זה הכי גרוע'. אבל במפגש החי עם נפגעי טרור מצאתי לא רק קושי אלא גם אור גדול.
אותו הדבר נכון גם לגבי החולי והזיקנה. ישנו הרצון להסתלק מהם ולסלק אותם מנגד עינינו כמה שיותר מהר. מניסיוני, חלק כביר מהטראומה שנחווית סביב מוות הוא תוצר של חוויה קטועה של הליווי, כשלא ניתן מספיק מקום, כשלא ניתנת באמת 'ברכת הדרך' להולך לדרכו. שים את עצמך במקום ההולכים; אילו פרצופים תרצה שילוו אותך – פרצופים קודרים ומתייפחים, או פרצופים אחרים? אפשר גם לכבד את המוות בצורות אחרות מהאבלות. לא רק לאבלות יש מקום.
לפעמים אדם מנכס לו את מותו של אדם. אני לוקח לידיי את חוויית המוות, משתלט עליה. מגרש את כל מי ומה שסביבי. במפגש עם אישה, שקרובה שלה מתה בפיגוע טרור, אמרה לי האישה: 'ראיתי שהמוות הזה לא שייך רק לי. זו קהילה שלמה, זה לא פרטי שלי. זו קהילת בני האדם שקרה לה כאן משהו. כשהבנתי את זה – את האוניברסאליות של המוות – היה בזה ריכוך עבורי. זה כמו פיקדון שמופקד בידיי, שגם מקל עליי וגם מקשה עליי כשהוא נלקח ממני בחזרה".

פתחו החלונות לרווחה!
סופת הסתיו – מעולם אחר
היא שלוחה
(טֵיקִיטְסוּ, מאה 18)

נחי אלון מוסיף: "בתרבותנו, ההזדקנות והמוות נחשבים כבעיות שיש לפתור או לטפל בהן, או בגישה שאפתנית יותר, למנוע אותן. אנטי אייג'ינג, להישאר צעיר לנצח, וכדומה. בתפיסה הבודהיסטית אלה לא בעיות אלא מציאות שיש להתייחס אליה ולפעול בהתאם. יש בעיות בזקנה, אבל זקנה אינה בעיה. הראייה של בעיה מעמידה את המתמודד במעמד של מושיע או לוחם, ואילו הקבלה כעובדות חיים שמה את המתמודד בעמדה של מתבונן חכם שמבקש להבין מה יש לקבל ומה יש לשנות. מכיוון שהזקנה והמוות נתפסות כבעיה מעדיפים לא להתייחס אליהן עד שהן ממש עומדות בפתח. לכן דוחקים את המזדקנים והמתים למקומות בלתי נראים. לכן המפגש הופך מפגשמעורר אימה. בתפיסה הבודהיסטית, ההתכחשות למוות נחשבת במידה רבה כהתכחשות לחיים, שמחוללת סבל. הנכונות להתוודע אל המוות ואל החיים גם יחד נתפסת כמקדמת שלוות נפש.
תלמיד שלנו באחד הקורסים שאנחנו מעבירים אמר שכל חייו סבל מפוביות שונות ונעזר בטיפולים שונים בהצלחה מעטה יחסית. מעולם לא רצה להתייחס למוות. עם הזמן, הסתבר לו שרבות מן הפוביות שלו היו מופעים שונים של פחד המוות. הפחד ממקומות סגורים הוא הפחד מחנק ומתוך כך ממוות, וכדומה. ההתוודעות השקולה הביאה לכך שהפוביות שככו כמעט לגמרי והמפגש עם המוות גרם לאובדן כוחו המאיים. המוות הוא עובדת חיים בלתי נמנעת. הוא עוד חולייה בחיים, שכמו בחיים, מי שאינו מוכן מתייסר יותר ומי שמוכן יכול להתעלות. לכן ראוי להתאמן לקראת המיתה, במיוחד כך שנוכל על ערש דווי לא להתחרט על בזבוז החיים. מסקנה:כדי למות נכון יש להתאמן בלחיות נכון".
כל ימיי מרקתי את חרבי
ועתה, מול פני המוות
אני שולף אותה, והנה –
שבור הלהב
אבוי
(אוֹבַּיַשִי, מאה 15-16)

אין בכך כדי לומר שבאימון חיים נכון וטוב יש משום רכישת תעודת ביטוח כנגד מיתה קשה או לא נעימה. פרידות באופן כללי אינן עניין של מה בכך והמוות אינו יוצא דופן מבחינה זו. כל שינוי צורה אינו עניין של מה בכך. והאימון אינו מבטיח דבר. לעולם מגיע האדם אל סף המוות – מותו שלו ומותם של יקיריו – לא בטוח, לא יודע. במסורת הבודהיסטית מציינים מספר דברים שכן ניתן לדעת על המוות, במידה רבה של וודאות: המוות כנראה בלתי נמנע, נראה שכל מי שנולד גם מת – מתוך כך, המאבק במוות והניסיון לנצחו ניצחון מוחלט אינו מוביל לניצחון אלא למפלה; עם כל רגע שחולף, הולך ואוזל הזמן. כל דקה מקרבת את האדם אל מותו הבלתי נמנע. החול בשעון החול אוזל. המחשבה הזאת אינה פסימית או עגמומית. ככה זה. וכדי לראות כיצד אני רוצה להעביר את שארית זמני כאן, בחיים האלה, ראיית הזמן המתקצר עוזרת לי בתעדוף המרכיבים השונים שבחיי. תוך כדי שיחה עם יעקב רז בעניין הזה, הוא נזכר בצחוק גדול בשיר הפאבים האירי* הסקוטי* “The bloody longer you live, the bloody closer is death”… אפשר גם להרים על זה כוסית לחיי החיים והמוות גם יחד.
מכיוון שעל פי רוב בני אדם אינם מתייחסים לשעון החול האוזל, ואם כן מתייחסים אזי מתייחסים אליו כאל אויב, רוב בני האדם גם לא יקדישו זמן ואנרגיה לאימון התודעה. לפיכך, במסורת הבודהיסטית מבקשים להזכיר חזור והזכר כי המוות נמצא מעבר לפינה וכי לעולם אין איש יודע מתי הוא בא או כיצד הוא בא. אני נזכר, תוך כדי כתיבתן של המילים האלה, איך לפני שנים רבות נתנה לי חברה, נזירה בודהיסטית קוריאנית, מחרוזת שהחרוזים שבה היו מסותתים לכדי צורה של גולגולות אדם קטנטנות. ברגע הראשון הייתי מופתע ומבוהל מהתשורה המוזרה והמורבידית לכאורה. היא, שהבחינה במבוכתי, לבשה חיוך נדיב ורך ואמרה, "רק כדי שלא תשכח להעריך כל רגע", ולאחר כמה שניות פרצנו שנינו בצחוק. אימונים כאלה ואחרים בבודהיזם מבקשים לכונן תחושה של דחיפות לחיות נכון עכשיו, לא לחכות עם זה, אבל בלא תחושה של בהילות.
עוד וודאות יחסית שאליה מתייחסים באימון הבודהיסטי היא שבריריות הקיום; גוף האדם כה שברירי, דברים רבים כל כך יכולים להביאו לכדי מיתה, שהפלא הגדול אינו מכך שלבסוף הגוף חולה, מזדקן וחולף, אלא בעצם העובדה שהוא מצליח לשרוד את הזמן שהוא שורד. רבות ומגוונות הן הדרכים למות, ולעיתים רחוקות יודע מישהו דבר על אופן המיתה שלו עצמו או של יקיריו, על התנאים והנסיבות המדויקים שיהיו בשעת מותו. ההבנה שאין לי ידיעה מוחלטת וגם לא שליטה מוחלטת במותי הנה גורם חשוב בכינונו של אימון חיים בשחרור שליטה ובענווה בנוגע למידת האפשרות לדעת. כך יכול להסתייע בידי האדם לבוא מעט מוכן יותר למוות ולחיים גם יחד, גם אם לא מוכן לחלוטין.
הבנות כאלה משפיעות באופן די בלתי נמנע גם על האופן בו אני מתעדף את המאמצים שאני משקיע בחיי. סביר להניח שבמותי, לא יתלוו אליי הישגיי ונכסיי החומריים, גם לא כבוד ומעמד. גם גופי לא ילווה אותי. גם לא קרוביי ויקיריי. ומה כן?

למעלה משישים שנה
קראתי "הו!" פעמים רבות לשווא.
עכשיו, בשעת מותי, עוד "הו!" אחד
שוב לא יוסיף דבר
(קוֹקֵי סוֹגִ'ין, מאה 16)
אסתר אליצור מזכירה את הסיפור על שני כוהני הדת הזקנים שמגיעים אל הבודהה ומקוננים על כך שבחייהם לא הפליאו לעשות מעשי חסד גדולים ולא השיגו הישגים רוחניים רבי רושם. הם כבר ישישים, גופם קמל ומתדלדל, ואין הם יודעים מה יהיה אתם, מה יעלה בגורלם. הבודהה, ששומע את דברי שני הזקנים, אינו אומר ולו מילה אחת של נחמה, אלא להיפך; הוא מאשר את דבריהם וגם חוזר עליהם: "אכן, זקנים אתם וישישים, גופכם קמל ומתדלדל, ובחייכם לא הפלאתם לעשות מעשי חסד גדולים ולא השגתם הישגים רוחניים רבי רושם. ובכן", מציע הבודהה לשני כוהני הדת המזדקנים, "התחילו עכשיו". את רגשות האשמה של שני הכוהנים המזדקנים על מה שלא עשו בחייהם מציע להם הבודהה להמיר בתיקון מעשי מאוד במה שהוא, עדיין, חייהם.

שיר מוות?
השלג הנמס אינו
מדיף ניחוח
(בּוֹקוּסוּאִי, מאה 20)

השירים שנשזרו ברשימה הזאת גם הם אימון בודהיסטי בזיקה שבין חיים ומוות. הם שייכים לסוגה ספרותית יפנית שנקראת גִ'יסֵיי נוֹ קוּ, שירי מוות, או אם לדייק את שמם, שירי פרידה מן העולם. אלה הם שירים שכותב או אומר ההולך אל המוות בסמוך למותו.
ניתן לראות בהם, כפי שמציע יואל הופמן, שתרגם כמעט את כל השירים המופיעים כאן, כמעין צוואה רוחנית שמותיר אחריו אדם ברגעיו האחרונים. כמו בשיר הפרידה מן העולם של מורה הזן בן המאה ה-18, הַקוּאִין:

הו בני הנעורים
אם פוחדים אתם מפני המוות
מותו מיד!
משתמותו פעם אחת
לא תמותו עוד

או כמו בשירו של בַּטַּאי טוֹקוּשוֹ, נזיר מתבודד ומורה זֶן בן המאה ה-14, שברגעיו האחרונים אמר פעמיים את השיר הזה, ומת:

הישירו מבט. מהו הדבר?
אם תראו את הדבר כמות שהוא
לא תטעו לעולם
וניתן לראות בהם התרסה אחרונה, ביטוי אחרון לאוזלת היד, לחוסר האונים, לקושי שבפרידה כזאת:

לעזאזל הרוח
תיפח רוחו של הגשם
איני מכיר שום בודהה
הינף אחד כהבזק ברק
עולם סובב על צירו
(נֶנְפּוֹ, מאה 13-14)

לעיתים שירי פרידה מן העולם עוטים ניחוח מבודח, קליל:

אם ישאל מישהו
"לאן הלך סוקן?"
אמרו לו
שהלכתי לסדר דבר מה
בעולם הבא
(סוֹקַן, מאה 15-16)

עד עתה סברתי לתומי
כי מתים רק חסרי הכישרון
אם ימותו גם המוכשרים
ודאי יהיו לזבל משובח
(קְיוֹרִיקוּ, מאה 17-18)

ניתן לראות בשירי פרידה מן העולם הרבה. עם זאת, נראה שבעיקר כדאי לראות בהם את האימון שבהלוך הנפש אשר מאפשר את עצם כתיבתם; הלוך הנפש הפואטי, זה שמבקש להתבונן לרגע בעולם לפני שייחפז לפעולה; הלוך הנפש של הבודהה, של עֵרוּת וערנות, של ראייה פשוטה ובהירה, של נכונות להרפות מן האחיזות הגסות לטובתן של נגיעות מעודנות יותר, רכות יותר, קשובות יותר; הלוך הנפש שמבקש לראות את שנמצא כאן, ברגע זה ממש, ברגע שהוא אולי קרוב למוות, אבל בשום פנים ואופן לא פחות מכך, קרוב לחיים.

היום חולף
בחשכה בוהק רק
קצה חוטמי הדולף
(אַקוּטַגַוַה, מאה 19-20)

תקוותי היחידה
בחורף קר
כרית חימום אחת
(מֵיסֶטְסוּ, מאה 19-20)

אני מניח לכרי
להישמט כך שיפנה אל עבר
הירח המלא
(סַאיבַּה, מאה 19)

ירח מלא של סתיו
צִלי ספח אותי אליו
ושב הביתה
(סוֹדוֹ, מאה 17-18)

בצל המוות
קשה לאמר את המילה האחרונה
אומר רק "בלא אומר!"
ולא אוסיף דבר
ולא אוסיף דבר
(רוג'ין, מאות 17-18)

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s