הימים האלה – ככל הימים.
כל יום – סופה של שנה. כל יום – סופו של משהו.
כל תקופה מסיימת. מתחילה.
כל רגע אינו מה שהיה או מה שיהיה ברגע שהוא שם.
כל יום הוא מן הימים הנוראים
יום אחד לפני ראש השנה. יום אחד אחריו.
להיות פעם ראשונה בפעם האחרונה הזאת.
להיות פעם אחרונה בפעם הראשונה הזאת.
הרי אי אפשר אחרת גם אם נרצה.
אי אפשר לאחוז בפעם הראשונה.
אי אפשר שלא להרפות מהפעם האחרונה.
להרפות כלומר חירות.
להרפות כלומר לתת
לתת כלומר להרפות –
בלא גאוות הנתינה.
ללא רכוש של הגוף או הרוח,
חופשי מאחיזתן של משאלות הלב,
חופשי מן הזמן.
חופשי מהכל –
מאחיזתי בחיים, למשל.
כשיומי יבוא לא תועיל אחיזתי.
ועכשיו, כשבא יומי, הרי היא מיותרת.
אפשר לכתוב עכשיו ורק עכשיו;
אף לא שבריר שנייה מן העתיד.
אפשר להיות נדיב עם השנה שעברה.
עם חיי כפי שהלכו לבלי שוב וכפי שהם עכשיו
בלא שאדחק בהם – תהיו כך, תהיו אחרת.
נדיב איתך כי כשאת – אז אני
וכשאינך – אינני
אני כי אתה מביט בי, כי את.
ובלכתך – איני.
כל נדרי מותרים כי עכשיו אני מתחייב מחדש, עד מותי, שאולי הוא פה בסוף המשפט.
ואולי אף לפניו.
אלה ימים נוראים מאוד,
אולי האחרונים, אולי ראשונים
לא בידינו הוא אם הם אלה או אלה.
ומי אנחנו שנגיד,
ראשית שנה או אחריתה.
ולכן אנחנו מחויבים
לא בשל משהו שנשיג בסופה של שנה
או בסופם של חיים
האקורד הבא שננגן בראש השנה הוא
יחיד במינו,
אנו בוראים אותו למען כל זה,
כל זה בורא אותו איתנו
יחיד, מיוחד ואין שני לו.
שנה טובה
שנה
פסיכו דהרמה בקמפוס ברושים 