אנשים אינם אבנים

אנשים אינם אבנים: פסיכולוג ומורה לבודהיזם מדברים על שחיקה

כשאבנים נשחקות הן הופכות לחלוקי נחל יפהפיים. כשאנשים נשחקים הם הופכים ליצורים מתוסכלים, מכוערים בעיני עצמם. האם שחיקה בעבודה, בזוגיות, מהילדים או סתם מהחיים היא אכן תופעה בלתי נמענת?

שחיקה היא תחושה אוניברסלית שמטפלים ופסיכולוגים מרבים לעסוק בה. בני אדם חשים שחיקה על פני כל הגלובוס, או לפחות בכל העולם המודרני. שחיקה בעבודה, בחיי הנישואין, שחיקה אישית ושחיקה ברמה הלאומית, שחיקה מהחדשות ושחיקה מגידול ילדים. נראה שכל חוויה, קשר או מקום שחוזרים אליהם בצורה תדירה – יש בהם פוטנציאל לשחיקה.

"לרוב אנחנו מייחסים את השחיקה לעומס עבודה בלתי אפשרי, לגורמים חיצוניים המקשים על ההגשמה המוצלחת של היעדים, ולמה שנדמה כחזרה אינסופית על אותו סוג של פעילות", אומר נמורה לבודהיזם יובל עידו טל. "רק לעתים רחוקות אנחנו בודקים לעומק גורמים כמו קריאה שגויה של המציאות, מיפוי שגוי של המציאות הפנימית והחיצונית".

נשמע שאתה אומר שהחזרה המונוטונית אינה הגורם לשחיקה.
"במידה מסוימת חזרה מונוטונית אינה הגורם לשחיקה. צריך להבין מה הכוונה בחזרה מונוטונית. כשאומרים חזרה מונוטונית נדמה שאנחנו מדברים על תופעה במציאות מחוצה לנו, בעוד שהמונוטוניות נמצאת בעיקר בצורת ההתבוננות שלנו בעולם. שני אנשים שמבצעים את אותה העבודה עשויים האחד לראות אותה כמונוטונית ולכן שוחקת, ואילו האחר יראה אותה כרבגונית, עשירה ומספקת. לדוגמה, מרצים ומורים יכולים להרגיש שחוקים בקלות רבה. מכיוון שהם מתמחים בתחום מסוים, הנושא שהם מלמדים חוזר על עצמו. ולכן יכולה בקלות להיווצר מראית עין שיש כאן חזרה שוב ושוב על אותו הדבר, שיעור אחר שיעור. אבל כשאני משכיל להתבונן בפרטי הפרטים שבמלאכת ההרצאה, ובמה שמתרחש במציאות הרוחשת בכל מפגש ומפגש, אני יכול לגלות שיש דרכים שונות מאוד להרצות ולחוות את ההרצאה. אני יכול לשתף את הקהל במידה מועטה או רבה, למשל. בעבודתי כמרצה מצאתי שככל שאני משתף יותר את הקהל שלי בצורה פעילה בהרצאה כך המפגש נעשה עשיר יותר, מעניין יותר, מפתיע ומחדש, ואולי הכי חשוב – מחובר יותר לחיים. לא רק עבור הקהל, אלא גם עבורי כמרצה".

אבל נראה שכל מערכת יחסים, כל עיסוק וכל עבודה מגיעים בשלב מסוים למיצוי, ומעבר לשלב הזה אנחנו מתחילים לחוש שחיקה. זה לא טבעי ובלתי נמנע?
"גם המילה מיצוי היא נגזרת של האופן שבו אני מתנהל בתוך החוויה, ולא הגדרת מציאות בלתי נמנעת. מידת הנכונות שלי לרענן את צורת ההסתכלות שלי תשפיע על תחושת המיצוי או היעדרה. אדם דתי, לדוגמה, סביר להניח שלא יאמר על התנ"ך, 'נראה לי שמיציתי את הספר הזה'. אדם כזה שזוהי גישתו, תמיד ייגש לתנ"ך בעין שמבקשת למצוא בו עוד רבדים של עומק, עוד צורות הסתכלות, עוד דיוק בהבנה, עוד יכולת התמסרות. באותו האופן אפשר לגשת לכל דבר".

אתה טוען שכל עשייה שלנו מורכבת או עמוקה כמו שהתנ"ך עבור אדם דתי?
"כן. אם אנחנו מוכנים לתת לה להיות כזאת. תחשבי על האמירה "הוא איש משעמם". אני לא מכיר אדם משעמם. מכיוון שההתנהגות האנושית מרתקת עבורי, אין לי חוויות של שעמום מאנשים. סביר להניח שאם אתבדה, ויתברר שיש מישהו משעמם בעולם, ארצה מיד לפגוש אותו – זה נשמע לי מרתק".
"אחד הפלאים הגדולים עבורי בפסיכולוגיה הבודהיסטית הוא ההבנה העמוקה והפשוטה שאדם יכול לאמן את רוחו. הנטייה התרבותית ההרגלית שלנו היא לראות את האיכויות שלנו ואת דרכי ההתמודדות שלנו עם המציאות בעיקר כנטיות מולדות, אישיותיות, קבועות, שנגזר עלינו לחיות איתן. תורת הנפש הבודהיסטית ניגשת לדברים בדרך שונה לגמרי. היא מציעה אימון יומיומי שעשוי לחולל שינוי בצורה שבה אנחנו תופסים דברים ומתוך כך שינוי גם בצורה שבה אנחנו פועלים וחווים".

אבל מה בעצם בקריאת המציאות שלנו גורם לנו לחוש שחיקה?
"השחיקה כמו כל מצוקה אנושית אחרת תלויה בכמה וכמה גורמים שחוברים ביחד ומייצרים מראית עין של קביעות ונפרדות. למה כוונתי? כשאנחנו מתבוננים בעולם התבוננות מדויקת אנחנו יכולים לראות שכל מה שמסביבנו משתנה כל הזמן ובכלל זה גם אנחנו, ושכל מה שקורה תלוי בהרבה מאוד גורמים ואינו עומד בזכות עצמו. כך לדוגמה במערכות היחסים שיש לי עם אנשים במקום העבודה או בבית: אם אני רואה את האדם שמולי כיצור קבוע בעל אישיות קבועה, שלא משנה מה אעשה הוא תמיד ינהג באותה הצורה, אזי גובר הסיכוי שאחוש שחיקה במערכת היחסים שלי עם אותו האדם. אבל אם אהיה מוכן לראות שהאופן בו נוהג האדם שמולי קשור בעבותות עם האופן שבו אני מתנהג מולו, ייווצר פתח לשינוי וגיוון הקשר בינינו. וזה נכון בעבודה כמו בקרב המשפחה".

זו לא גרסה אחרת של 'חייך אל העולם והעולם יחייך אלייך'?
"חס ושלום. דווקא גישות מהסוג הזה לעתים קרובות מולידות שחיקה. דבר ראשון, לפעמים אנחנו מחייכים אל העולם והעולם לא מחייך אלינו בחזרה. אם הציפייה שלי היא לכך שאם רק אפעל נכון הכל יבוא על מקומו בשלום, אז אני מתעלם שוב מיחסי הגומלין שבין אנשים ותופעות בעולם. שוב אני מציב את עצמי כמי ששולט בהתרחשות – הפעם על ידי חיוך. זה לא שאין טעם לחייך אל העולם, וגישה מהסוג הזה יכולה בהחלט להוליד הזדמנויות להיטיב עם המצב. אבל הציפייה החד משמעית לכך שפעולה טובה תניב מייד פירות טובים היא לא מציאותית. הניסיון מלמד שככל שגדל הפער בין המציאות ובין האופן שבו אני תופס אותה, כך גוברת תחושת השחיקה".

לפעמים עובדים בעבודה לא מעניינת או נמצאים בזוגיות לא מספקת וחשים שחיקה. האם כוונתך שכל מה שצריך לעשות הוא לשנות את ההסתכלות שלנו?
"ודאי שלא. לפעמים רק שינוי הסביבה והמקום יכול להוליד שינוי משמעותי. מהבחינה הזאת שני הקצוות יכולים להיות לא יעילים: גם אדם שאינו מוכן לעזוב בשום מצב ורק מבקש לשנות ולהגמיש את עצמו, ימצא את עצמו נשחק. וגם אדם שממהר להחליף סביבת עבודה או זוגיות ולשנות את העולם שסביבו בכל צורה ודרך אפשרית, ובלבד שלא יתבונן באופן שבו הוא ניגש אל העולם – גם הוא יחוש באופן כמעט בלתי נמנע שחיקה. מהבחינה הזאת האמירה "אני חרד ופוחד להישאר!" והאמירה "אני חרד ומפחד לעזוב!" הן תמונת מראה אחת של השנייה".
כלואים במעגל

ובכל זאת רבים מאתנו חשים כלואים במעגל השחיקה. הפסיכולוג נחי אלון, ממשתתפי יום העיון, מציע כמה עצות מעשיות להתמודדות אחרת: "דרך אחת לרענן את ההסתכלות היא להסיט מדי פעם מבט אל תחומים שהזנחתי. אם העבודה שלי היא מרכז חיי, אם הזנחתי את גופי, את הפנאי, את החושים, את הסובבים אותי, הרי כשאפנה לשם את מבטי הוא יתרענן. כשאני מריח נרקיס אפסיק לחוש בריחו לאחר דקה. עלי להסיט את אפי ולחזור לנרקיס ורק אז אוכל לחוש שוב בריחו. כך, כשאני מניח לעבודתי, מפעיל את גופי נמרצות וחוזר לעבודה אני יכול מחדש לפגוש את מה שמתחדש בה.
"בראייה שבה הגוף והנפש הם פנים שונות של אותו הדבר חשוב להשקיע אנרגיה בגוף, בין אם על ידי פעילות פנאי מהנה, בין אם על ידי אימון גופני ובין אם על ידי אימון כגון אמנויות הלחימה, ריקוד, חתירה וכיוצא בזה. גוף מאומן ומסופק פגיע פחות לשחיקה. חשוב לשמור על פנאי ולעשות בו דברים שאנו רואים כבעלי משמעות – החל מפגישות עם אנשים יקרים לנו, עבור דרך עיסוק אמנותי וכלה בפעילות פוליטית. חשוב להשקיע בפעולה שאיננה מרוכזת כולה בי עצמי, ושבה אני תורם גם לסובב אותי: ההשקעה תחזור אלי בהידברות, בהערכה ובתודה ובדרכים רבות אחרות בלתי צפויות. כאשר אנו עוזרים לזולת אנו עוזרים גם לעצמנו, וסיוע למי שנתון במצוקה עשוי לתת לנו פרספקטיבה, ולהזכיר לנו כמה קטנות צרותינו באופן יחסי.

"מדיטציה ואחיותיה, ההרפיה והדמיון המודרך, נותנות בידינו כלים המשפיעים ישירות על הגוף ועל התודעה, ויש בהם כדי למתן אותה ולהחזיר את תודעתנו אל הרענן והמרתק. אימון במדיטציה טוב לעשות במסגרת של קבוצה עם מורה מיומן. אפשר למצוא קבוצות רבות בארץ המלמדות באופן אחראי מדיטציה בודהיסטית. לימוד של תורת הנפש הבודהיסטית יכול לתת ראייה כוללת יותר של הנושאים הללו, והוא כשלעצמו מהווה כלי נוגד שחיקה".

ויובל מסכם: "אין פתרונות קסם. אימון הרוח הוא עבודה קשה. הדרכים לאמן את הרוח רבות ומגוונות, והן תלויות בנסיבות ובתנאים הספציפיים של האדם השחוק".

הכתבה מאת טליה שחק ופורסמה לראשונה באתר
nrg: http://www.nrg.co.il/online/55/ART1/870/362.html?hp=0&loc=140&tmp=6255

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s