ריקות

מאת נעמה אושרי

(Sunyata בסנסקריט)

מושג הריקות הוא רעיון פילוסופי ומעשי מרכזי בבודהיזם, ומאפיין בעיקר את הבודהיזם המהיאני. ראשיתו של רעיון הריקות עוד בבודהיזם המוקדם, במאות הראשונות אחרי מות הבודהה, שם תיאר את החלופיות ואת היעדר הקיום העצמי. מאוחר יותר, סביב המאה הראשונה לספירה, התרחב מושג הריקות, וחל על כלל התופעות בעולם, הדהרמות, שאף הן נתפסו כחסרות מהות עצמית קבועה.
התפנית המשמעותית ברעיון הריקות שייכת לנזיר המלומד בן המאה השנייה לספירה, נגרג'ונה, מייסד זרם "המדימיקה – דרך האמצע". בעבודתו זיהה נגרג'ונה בין הריקות ובין המציאות של התהוות-הגומלין, והוכיח למתנגדיו, חסידי האבהידהרמה, שעסקו בעיקר בניתוח פילוסופי ומטפיזי של הבודהיזם, כי הריקות איננה רעיון פילוסופי אלא דרך של התבוננות על העולם. נגרג'ונה נקט דרך של דיאלקטיקה ביקורתית על מנת להפריך את תוקפם של טיעונים כמייצגים של משהו במציאות. הוא הוכיח שכל מילה או טיעון על אודות העולם הם אבסורדיים ו"ריקים" מכל קיום עצמאי, נפרד וקבוע, מאחר שהם יחסיים ותלויים זה בזה. עם זאת, יש למילה ריקות ולטיעון תוקף מעשי ושימושי בחיי היומיום. נגרג'ונה הבחין בין המציאות היחסית – העולם הקונבנציונאלי של המילים והסימנים – ובין המציאות המוחלטת, הריקה – המקום שבו דבר תלוי בדבר, ואין האחד מוציא או סותר את משנהו. ההתבוננות "הריקה", החכמה, היא דרך האמצע, שלא נוטשת את המציאות, או את עולם המילים, אלא רואה אותם כפי שהם, בלא שניות, בלא חלוקות קבועות, כבעלי תקפות יחסית למקומם ולזמנם. הריקות-החכמה-דרך האמצע היא אמצעי של התבוננות בעולם, ובה בשעה גם נתיב של שחרור מן הסבל; נתיב שמבין שהסבל אינו קיים בשל קיומן של תופעות או מילים, אלא בשל היחס הממשי אליהן.

המוחלט והתופעתי הם אחד
כשלוש מאות שנה ויותר אחרי נגרג'ונה מופיע במרחב ההודי חיבור נועז בשם 'התעוררות האמונה במאהיאנה' המיוחס לאשווגושה. החיבור דן באופן שבו האדם יכול לפעול בו-בזמן בסדר הזמני ובסדר המוחלט. כבר בראשיתו החיבור מצביע על "הגילוי של המשמעות האמיתית (של המהיאנה) שהוא שלעיקרון של 'תודעה אחת' יש שני פנים – אחד הוא פני התודעה במונחים של המוחלט (ככות), והאחר הוא התודעה במונחים של התופעתי (סמסרה, הלידה והמוות). כל אחד מאלה חובק את כל אופני הקיום. מדוע? כי שני פנים אלה מכילים זה את זה". באמירה זו מבטל המחבר את השניות שבין המוחלט והיחסי, וקובע שהם למעשה אחד. המוחלט אינו מצוי מעבר לעולם התופעות, והתופעות אינן מצויות מחוץ למוחלט. המציאות כמות שהיא 'ריקה', פנויה מתארים ומהגדרות. היא ללא גבולות, ללא מושגים או אבחנות, ללא שניות. המציאות היא ככות (tathata) מוחלטת בהשתנותה. הריקות איננה היעדר או שלילה, ועם זאת לא ניתן לומר עליה דבר חיובי. היכולת לראות את הככות-הריקות ולהגשים את אחדותה קיימת באדם בזכות "זרע הככות" (tath?gata-garbha) הוא "טבע הבודהה", היסוד או המצע שקודם לכל תעתוע ועכירות, לכל שניות ולכל הפרדה שבתודעה. מהות הטבע המקורי של כל אדם הוא ככות-ריקות. בכל אחד מצוי הסיכוי לעבור מן התעתוע מחולל הסבל אל הצלילות הפנויה ממנו, להשיב את הרוח אל הבודהיות שקיימת בה ולחדול מן התשוקה. בכל אדם קיימת האפשרות לממש את הככות ולעורר את האמונה והחמלה.

צורה היא ריקות
פחות או יותר באותו זמן מופיעה בעולם המהיאני סוטרת הלב – הקצרה, הרדיקלית והחשובה שבקובץ הסוטרות של "החוכמה של הגדה השנייה". הסוטרה הדגישה באופן מרכזי את הריקות הנוכחת בכול, לא רק בצורה ובחומר אלא גם ב"רוח": התחושות, המושגים, הנטיות, הרצונות, וצורת ההבחנה שלנו (חמשת המצרפים הסקנדהות) גם הם ריקים. לא יוצאת מכלל זה, כמובן, גם תורת הבודהה עצמה. הכול ריק מקיום עצמי נפרד וקבוע, הכול נתון לבחינה ספקנית לבל יהפוך למבנה תודעתי מוצק. אלא שהסוטרה אינה רק משנה של שלילה לתורת הבודהה. חלקה השני מצביע על כך, שעם הוויתור על ההישג ועם ראיית הריקות הופכת התודעה צלולה, נקייה ממכשול ופנויה מפחד. וזו, אומרת הסוטרה, הנירוונה. "כאן, שאריפוטרה, צורה היא ריקות וריקות היא צורה". "כאן", הוא מקום שבו החכמה והריקות, התרגול וההתבוננות המתמדת הם אחד. ומי שזוכה לחכמה השלמה, מי שהתרוקן ואינו אוחז עוד בדבר, גם לא בחכמה ובריקות – משתחרר. השלילה לכאורה של הסוטרה אינה אלא אישור "טבע הבודהה" המקורי, אישור השחרור, הריקות, הככות, הגשמת הנירוונה. במובן זה ראוי לקרוא את הסוטרה לא כמערכת חיוויים או אמירות פילוסופיות על טבע העולם, אלא כהוראות תרגול, כקואן של התבוננות, בדומה לשורת ההפרכות של נגרג'ונה.
מבין הסוטרות המאוחרות יותר שעניינן הריקות, החכמה והחמלה ראוי לאזכר את 'הסוטרה של משנתו של וימאלקירטי', הסוטרה המתורגמת ביותר לסינית, ליפנית ולטיבטית, ואחת התחנות החשובות ביותר בדרך להולדת הצ'אן בסין. וימאלקירטי, גיבור הסוטרה, אינו נזיר אלא בעל בית, שמיטיב להבין את תורת הבודהה. הוא מלמד על מדיטציה, על ריקות ועל התנהגות ראויה, ומלווה את דבריו בפרדוקסים ובאמירות של שלילה ושלילה כפולה. וימאלקירטי מסביר למבקריו שהשחרור מן הסבל והחמלה יבואו מן ההכרה שאין גבולות במציאות אלא בתודעה. עוד הוא מצביע על כך, שאין צורך "לדחות" את העולם כדי להתעורר, אלא לשוב ולהיות חלק ממנו.