השלום כצורך אסטרטגי – נחי אלון

את רוח האלימות אפשר להחליש רק בעת שחדלים מעשי-האיבה; ואילו המלחמה מחזקת אותה – היא היוצקת שמן על המדורה….

•  ככל שתהיינה דרכי פעולתך אכזריות יותר כן תשניא את עצמך על יריביך, והתוצאה הטבעית תהיה שתגביר את ההתנגדות שעליה הנך מתאמץ להתגבר
•   ככל שתרבה לתבוע מן המנוצח, כן תרבה את דאגותיך אתה, וכן תוסיף לספק סיבות לניסיון, אשר בוא יבוא בסופו של דבר, לבטל את ההסדרים שהשיגה המלחמה.  

 

מי קבע קביעות אלו :   פעיל-שלום  תמהוני?  איש-רוח מנותק?  לא ולא.  את הדברים הללו אמר לא אחר מאשר  הבריטי סר בזיל ה. לידל הארט, (1895- 1970),  מהחשובים בהוגי הדעות הצבאיים במאה העשרים , וממבשרי מלחמת-הבזק הניידת והממוכנת  המודרנית,  שבאופן פרדוקסלי כמעט הכריעה את מדינות המערב בפני גרמניה הנאצית.

מה לו לחוקר המלחמה ולעיונים בשלום?  משום שבעיניו אין הניצחון במלחמה מהווה מטרה כשלעצמה:   "… מטרת המלחמה היא להשיג שלום טוב יותר  … ולו רק מנקודת ראותך שלך. מכאן שחיוני לנהל את המלחמה מתוך התחשבות מתמדת באותו שלום שאליו הנך שואף" (ע"מ 347).  ההתמקדות הבלעדית בהשגת המטרה הצבאית   עלולה להזיק לצד הלוחם, גם אם ניצח: "… אם הנך מתרכז אך ורק בהשגת הניצחון, ללא מחשבה על התוצאות שתתלווינה אליו, עלול הנך לצאת מן המלחמה תשוש מכדי להפיק רווח מן השלום, וכמעט וודאי הוא שהשלום יהיה פגום ויישא בחובו חיידקי מלחמה חדשה" (ע"מ 362).   וגם כאשר יש להנחית מהלומות כבדות "חשוב כי יבצעו (את המהלומה) בדרך כזאת שתסב נזק-קבע מועט ככל האפשר" (ע"מ 360).

             מדוע?  משום   שהמלחמה איננה מצב- של- קבע אלא מצב בר-שינוי: "…האויב של היום הוא הלקוח של מחר, ובן-הברית לעתיד-לבוא." (שם).   בתנאים אלו, "נצחון שלם" הוא לעיתים קרובות בלתי-אפשרי כלל, וגם אם הוא אפשרי, הרי מחירו עלול להיות גדול מאוד. "…ניצחון במובנו האמיתי פירושו כי מצב השלום, ומצבם של בני עמך, טוב לאחר המלחמה מאשר לפניה. ניצחון במובן זה יתכן רק אם ניתן להשיג תוצאה מהירה, או להתאים מאמץ ממושך באורח חסכוני למשאבי האומה. הכרח הוא לסגל את המטרה לאמצעים. בהעדר סיכוי מתקבל-על-הדעת לניצחון כזה, לא יחמיצו אנשי מדינה נבונים כל הזדמנות לשאת ולתת על שלום. שלום של תיקו, המבוסס על הכרה הדדית של כל צד בעוצמת היריב, עדיף לפחות על שלום מחמת אפיסת כוחות של שני הצדדים – ולעיתים קרובות שימש בעבר יסוד איתן יותר לשלום בר-קיימא … אכן, חקר מעמיק בניסיון העבר, מביא למסקנה כי אפשר ועמים יכלו תכופות להתקרב למטרתם על יד שהיו מנצלים הפוגה במאבק כדי לדון על הסדר, יותר מאשר היו ממשיכים במלחמה מתוך שאיפה ל'ניצחון'…" (ע"מ 366-367).

            המנהיג הנבון ישאף, איפוא, להפחית את רוח האלימות למינימום ההכרחי מייד משהושגה המטרה הצבאית, ולפנות להשגת הסדר הוגן, אשר יפחית את התנגדותו של הצד המובס לתבוסתו וימנע, ככל האפשר, היווצרותם של שאיפות-נקם הרסניות: "את רוח האלימות אפשר להחליש רק בעת שחדלים מעשי-האיבה; ואילו המלחמה מחזקת אותה – היא היוצקת שמן על המדורה." (ע"מ 39).

            לידל הארט קובע כללי "עשה" ו"אל תעשה" בהסדר, הבא לאחר הניצחון בשדה-הקרב: "… ככל שתהיינה דרכי פעולתך אכזריות יותר כן תשניא את עצמך על יריביך, והתוצאה הטבעית תהיה שתגביר את ההתנגדות שעליה הנך מתאמץ להתגבר; לכן, ככל ששני הצדדים הם שווי כוחות, כן יהיה נבון יותר להימנע ממעשי אלימות קיצוניים, בהיות אלו עשויים ללכד את גייסות האויב ועמו בתמיכת מנהיגיהם. … ככל שתופיע כשוקד לכפות, על ידי ניצחון, שלום שיהא כולו כרצונך, כן יקשה המכשול שהנך מקים על דרכך… יתר על כן, אם – וכאשר – הנך משיג את מטרתך הצבאית, הרי ככל שתרבה לתבוע מן המנוצח, כן תרבה את דאגותיך אתה, וכן תוסיף לספק סיבות לניסיון, אשר בוא יבוא בסופו של דבר, לבטל את ההסדרים שהשיגה המלחמה." (ע"מ 366).

            לניצחון יש מחיר: מאבק מתמשך עלול להביא להתשת כוחות שני הצדדים, בייחוד אם כוחותיהם שקולים.  בתנאים אלו עלולה ההתשה להיות הרסנית למנצח כמו למנוצח. על כן, בחישוב התועלת שבהמשך הלחימה יש מקום לחשוב ש"… נבון יותר להסתכן סיכון של מלחמה לצורך שמירה על השלום, מאשר להסתכן באפיסת-כוחות בתוך מלחמה לצורך סיומה בניצחון; זוהי מסקנה המנוגדת למקובל, אולם הנשענת על הניסיון. התמדה עד הסוף במלחמה, ניתן להצדיקה רק אם קיים סיכוי טוב לסיום טוב-תקווה לשלום, שיהיה בו כדי לאזן את סכום התלאה-האנושית שנגרמה במאבק." (שם).

            סכסוך מתמשך ללא פיתרון מסכן את שני הצדדים: "…ניסיון ההיסטוריה מביא עדות בשפע כי חורבן מדינות תרבותיות נוטה לבוא לא מחמת הסתערויות ישירות של אויבים מבחוץ, כי אם מחמת ריקבון פנמי, בהתווסף זה על תוצאותיה של אפיסת-כוחות במלחמה. מצב של מתיחות וציפייה מכביד על העצבים;  תכופות הניע עמים, כהניעו יחידים, להתאבד, כיוון שלא יכלו לשאתו. אולם טוב מצב זה מהתשת כוחותיך ברדיפה אחר מקסם-השווא של ניצחון. יתר על כן, שביתת הנשק המפסיקה פעולות-איבה ממשיות מסייעת לך לשוב לאיתנך ולפתח את כוחך ואילו הצורך בכוננות עוזר לקיים אומה בדריכותה"; ולהלן: "…רק לעיתים רחוקות עשוי להמשיך הסכסוך לשרת תכלית כדאית כאשר שני הצדדים חייבים להוסיף ולדור תחת אותה קורת-גג. דבר זה אמור לגבי מלחמה חדישה עוד יותר מאשר לגבי סכסוך משפחתי, שכל התיעוש  בקרב האומות גרם לכך שגורלותיהם ישתזרו יחד בלא יכולת להתנתק. מאחריותה של המדינאות הוא, שלא לאבד לעולם את חזון סיכויי אחרית המלחמה מתוך רדיפה אחרי 'חזיונות הניצחון'." (שם).

            בספרו "סקיפיו – הגדול מנפוליון" (1964), מדגים לידל הארט את רעיונותיו אודות השלום מרומה. סוף סוף יכולים הרומאים להיפרע מאויבתם השנואה אשר בעבר כמעט והביסה את הצבא הרומי כליל. אולם סקיפיו בוחר בפתרון של נדיבות. הוא אומר לקרתגים: "…למען טובתנו שלנו ומתוך נתינת הדעת על מזלה של מלחמה ועל קשרי האחווה המשותפים לכלל האדם, החלטנו להיות חנונים ורחבי-לב…". והוא מטיל תנאי-שלום שעליהם אומר הכותב: "…איזו מתינות לעומת תנאי השלום של ורסאי! (החוזה שערכו בנות-הברית עם גרמניה לאחר ניצחונם במלחמת העולם הראשונה – נ.א.). הרי זו אסטרטגיה רבתי אמיתית, שמטרתה שלום מושלם יותר, שלום של בטחון ושגשוג. לא נזרעו כאן שום זרעי-נקם. הערבויות הדרושות לביטחון…הועמדו על המיעוט גם בהוצאות למנצח וגם בקשיים למנוצח. ביטחון זה שנקנה בזול סלל את ה דרך לשגשוגה של רומי בעתיד ועם זאת אפשר את החייאתה הכללית ואת שגשוגה של קרתגו בדרכי צדק." (ע"מ 144-145).

            דוגמה משכנעת ביותר לשלום המטיב עם שני הצדדים מתוך שיקול פרגמטי, אנו מוצאים בדרך טיפולה של ארצות-הברית ביפן וגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה: אלו ההסדרים התקיפים אך הנדיבים, אשר הביאו לשיקום מהיר ודרמטי של כלכלת המדינות שהובסו ותרמו להיווצרותן של תרבות דמוקרטית ולהיעלמותם של הפאשיזם והמיליטריזם ככוחות פוליטיים ממשיים. והרי אך שנים לא-מרובות לפני-כן נשלם בין גרמניה לבין המדינות המנצחות חוזה ורסאי, אשר בנוקשותו ובניסיונו להעמיד את גרמניה על ברכיה היה בין הגורמים הראשיים שהביאו לעליית הנאציזם בגרמניה.

            הסכסוך בין הישראלים לערבים בכלל ולפלסטינאים בפרט, רצוף לכל אורכו בעמדות השואפות לפתרון מוחלט אשר יושג בכוח הזרוע ואשר יפתור את הבעיה אחת ולתמיד. הצד הישראלי תמך בקו המסתפק בפחות מן המוחלט; לא עוד. השאלה "מי בעד חיסול הטרור" במנוסחת במונחים של "הכל או לא כלום" היא ביטויה המובהק של האמנה במוחלט, זו שעליה מערער לידל הארט (יכול כמובן בעליה של האמונה הזו להישאר נאמן לשיטתו ולומר כי אין לו כלל ויכוח עם לידל הארט, אלא שהשימוש ברעיונותיו בהקשר של הסכסוך באזורנו הוא מופרך מעיקרו).

            נשאלת השאלה מה מונע מאנשים לנקוט גישה רציונאלית יותר, כזו הנוטה בידי לידל הארט? אחד המפתחות להבנת התהליך הוא המפתח הפסיכולוגי. כדברי לידל הארט: "…ככל שאני מרבה לחקור את המלחמה, כן גוברת בי ההרגשה שהגורמים העומדים ביסוד המלחמה הם פסיכולוגיים יותר משה מדיניים, או כלכליים. כשאני בא במגע עם מיליטריסט, מביא אותי טיפשותו לידי דיכאון ומלמדת אותי מה אדירה קהות החושים של בני האדם, שצריך להתגבר עליה בטרם ניתן יהיה להתקדם התקדמות של ממש לקראת שלום. אך לעיתים קרובות מביא אותי גם מגע עם פציפיסטים לכלל ייאוש מוחלט כמעט מהסיכוי לשים קץ למלחמה, משום שאהבת המדון הטבועה בעצם הפציפיזם שלהם ברורה בעליל." (לידל הארט, 1989, ע"מ 24). כאלו כן אלו אינם מכירים בחשיבותו של הגורם הפסיכולוגי בלחימה ובשלום, מכירים את נקודת הראות שלהם בלבד ומפרשים את התנהגותו של הצד השני בדרך פשטנית, תוך שהם עסוקים בשאלות של כבוד ושל תדמית: "…בהרבה מקרים אפשר היה להשיג שלום מרבה-טובה, אילו היו מדינאי העמים הנלחמים מגלים יתר הבנה ליסודות הפסיכולוגיים ב"גישושי" השלום שלהם. בדרך כלל הייתה גישתם דומה מדי לגישה המוכרת בסכסוך המשפחתי הטיפוסי; כל צד חושש פן יראה כנכנע, בתוצאה שאם מראה אחד מהם נטייה איזושהי להתפייס, הריהי מובעת בדרך כלל בשפה נוקשה מדיי ואילו הצד השני עלול להיות איטי בהיענותו אליה – בחלק מפני גאווה או עקשנות ובחלק מפני נטייה לפרש את מעשהו של השני כסימן של חולשה, בעוד שהוא עשוי להיות סימן לשיבה אל השכל הישר. כך חולף הרגע הגורלי והסכסוך נמשך – לרעת שני הצדדים." העיון בפסיכולוגיה של הסכסוך הריהו רלוונטי, על פי השקפה זו, לא פחות מן העיון הצבאי והפוליטי ה"נקי" ומכאן ההיתר שנטלתי לעצמי לעסוק בסוגיות שאין שייכות לכאורה לתחום עיסוקו של הפסיכולוג המקצועי.