מאת יעקב רז (מתוך ספרו " זן בודהיזם – פילוסופיה ואסתטיקה". בסדרת האוניברסיטה המשודרת).
בלילה, עמוק בהרים, אני יושב,
ענייני דיומא לא מגיעים לכאן; הכל שקט וריק,
כל הקטורת נבלעה על ידי הלילה הנצחי.
גלימתי היתה לבגד של טל.
אינני יכול להירדם ואני משוטט אל תוך היער – פתאום , מעל
הפסגה הגבוהה ביותר, הירח מופיע
[מורה הזן ריוקאן] המקום הזה ממש הוא ארץ הלוטוס
הגוף הזה ממש הוא גוף הבודהה
[האקואין, 'שיר הלל למדיטציה']
האמת הרביעית מבין ארבע האמיתות הנאצלות של הבודהה היא 'האמת כפולת השמונה', שמתווה שמונה שדות פעולה בעולם, על מנת לתרגל אורח חיים שבו יהיו פחות מופעי בערות והצמדות ויותר מופעי ערות וחמלה. שדות הפעולה האלה מחולקים לשלושה סוגים: חוכמה, מוסר ומדיטציה. החוכמה היא: השקפה נכונה, כוונה נכונה. המוסר הוא: דיבור נכון, פעולה נכונה, אורח חיים נכון. המדיטציה היא: מאמץ נכון, תשומת לב נכונה, ריכוז נכון.
המדיטציה, התבוננות והתוודעות שקטה בתוך העולם, היא אחד משלושת אבני היסוד של האימון הבודהיסטי.
יש סוגים רבים של מדיטציה בעולם. כמעט כל דת בעולם פיתחה דרך להתבוננות בעולם ולהתוודעות אליו. חלק מהמדיטציות הבודהיסטיות הושפע, ללא ספק, ממדיטציות יוגה מסוימות בהודו וממדיטציות דאואיסטיות סיניות; חלק אחר צמח מתוך האימון הבודהיסטי. בתוך עולם המדיטציות הבודהיסטיות אפשר למנות מדיטציות אנליטיות, הנהוגות בעיקר אצל הטיבטים; מדיטציות ריכוז; ומדיטציות תשומת לב, שביניהן מפורסמות בעולם המערבי מדיטצית הוויפאסאנא, ומדיטצית הזן.
פירושה של המילה זן היא מדיטציה. מורי הזן הגדולים ידעו גם ללגלג או להטיל ספק בקדושתה של המדיטציה, אם היא נעשית כריטואל קשיח, או כאמצעי בלעדי לאימון האדם. מול המדיטציה מובאים לעתים קרובות מעשים יומיומיים, כגון שירת הדייגים, אהבת אדם או אהבת בן זוג, כפעילות עדיפה או חשובה לא פחות. דוגן דיבר על צעקות הקופים בהרים וקריאת הרוכלים בשוק, ועל מעשיו של הטבח; האקואין אמה שההרים, הנהרות והעמקים יהיו רצפת חדר המדיטציה שלך. ארבע פינות הארץ ועשר הרוחות, גובה היקום ועומקו, יהיו המערה [למדיטציה] שבה אתה פועל, ועוד הוסיף: מהי מדיטציה אמיתית? זה לעשות כל דבר – שיעול, בליעה, נפנוף ידיים, תנועה, דום, מלים, מעשים, הטוב וברע, שפע ובושה, רווח והפסד, נכון ולא נכון – לקואן אחד ויחיד.
האזהרות האלה אופייניות למורי זן: אל תידבקו, אל תיצמדו, אל תקדשו, אל תעדיפו! גם לא ישיבה במדיטציה. ואם אנחנו ישובים במדיטציה, אמרו לנו שוב ושוב, אז נדע, בניסוחו של דוגן, שאתה לא יושב במדיטציה על מנת להיות בודהה; אתה יושב במדיטציה כי אתה בודהה!
טווח נשימה
ועם זאת, אין בבודהיזם זרם אחר שמדגיש את אימון המדיטציה בישיבה כמו זרם הזן, ומכאן שמו. נכון, גם אין זרם אחר שמדגיש כמו הזן את גירוף העלים, רחיצת הכלים, ניקוי השירותים, אכילה בתשומת לב, עשיית הקערה, מתיחת הקשת, הגשת התה, ועוד מלאכות של יומיום. כל אלה הן מדיטציה. אבל יום יום, פעמיים ביום, יושב המתאמן למדיטציה בישיבה, הקרויה זאזן. מהו זאזן? הדברים הבאים אינם אלא ניסוח עכשווי וסיכום צנוע של דברי חכמי הזן מכל הדורות.
מהי, אם כן, המדיטציה הזאת? קודם כל נשימה. בעזרת התבוננות בנשימה אנחנו מחוברים אל אחת משתי הפעולות הבסיסיות של הגוף-רוח שלנו. המתאמן מתבונן בה, מתוודע אליה לכל פרטיה. הנשימה היא עכשיו, לא קודם, לא אחר כך. השאיפה אינה מסרבת לאוויר הנכנס; הנשיפה אינה מחזיקה באוויר היוצא. אם תרצו, זו כל התורה. בהתבוננות ממושכת בנשימה אנחנו מאבדים גם את תקפות השאלה של זהות 'הנושם' את הנשימה. אפילו קיומו של 'הנושם' נעלם; היושב הוא פשוט נשימה.
הרעיון שהתבוננות בנשימה [או ספירת נשימות, או התבוננות בקואן] היא 'אמצעי' או 'טכניקה' מטעה מאוד. בסופו של דבר, גם הרעיון שאם מגיעים לגדה האחרת אפשר להשאיר את הרפסודה מאחור גם הוא מטעה. לעתים, כשמגיעים לגדה האחרת נוכחים לדעת שהרפסודה עצמה היתה הגדה האחרת, או שלא היה כל רע בגדה שיצאנו ממנה. כל שאיפה, נשיפה, כל קול שנשמע, כל תנועה דקה בגוף או על פני העץ הסמוך הוא הוא הגדה האחרת, חוף המבטחים, המקום שבו היושב נמצא, ואין מקום אחר.
התודעה היא אז כמרחב שמיים גדול וללא גבולות, שעוברות בו ציפורים, עננים, עלים נושרים, קולות, ואף אחד מאלה אינו מותיר עקבות. ייתכן שלהקת הציפורים תנחת לרגע, ותשהה. ואז גם היא תעוף לדרכה.
ייתכן שהיושב הוא גם קולות, ניחוחות, תחושות גוף, מחשבות, טעמים. כל אלה באים והולכים בלא שיסרב, בלא שיחזיק, בלא שיעדיף, בלא שיעדיף אפילו את ההעדפה; כמו בנשימה. זו תודעת המראה: היא אינה מסרבת לשום דבר; היא אינה מחזיקה בשום דבר; היא אינה מעדיפה דבר על דבר. כל זה נעשה בלא שהיושב ישאף להגיע למשהו בעתיד, ואפילו לא בסוף המדיטציה המסוימת הזאת: לא שיפור איכות החיים, או שיפור הרוחניות, או חירות גדולה יותר, רגיעה, הקלה על כאבים, חיי נצח, או כל דבר אחר שיעלה על הדעת. המדיטציה היא שיטוט במרחבי הלא-נודע, שלא היה, שלא יהיה, שהוא עכשיו, שהוא משתנה, חולף ועם זאת קיים להפליא. אם נחוש בטעם כלשהו, הטעם הוא מה שהוא, ואינו מבקש להיות יותר טעם. זוהי חירות גדולה מן התשוקה להשיג עוד, יותר ממה שיש. זו חירות גדולה שמכילה גם את התשוקה עצמה כאחד המופעים המתקיימים, בלא לדחות, או להחזיק, גם אותה, את התשוקה; אז התשוקה משעבדת פחות, עריצה פחות. המדיטציה היא פניות מן הצורך להסכים, להתנגד, לנקוט 'עמדה'. היא פניות מן הצורך בהגדרה – 'עכשיו אני בן, או אב, או מורה, או תלמיד, או מוכר או קונה'. היא אפילו פטורה מן ההגדרה – 'עכשיו אני יושב', או 'עכשיו אני מודט'.
אין לאן ללכת
מדיטציית הזן היא ישיבה ללא מטרה. היא אינה מתכוונת לזמן עתידי. היושב פטור מרעיון ההישג, ולכן מתשוקת ההישג, ולכן גם מן האכזבות, הפחד, הבלבול. מכיוון שאין לאן ללכת, המקום שבו הוא נמצא הוא המקום הראוי, כדברי איקקיו. המדיטציה מביסה את הזמן, בעצם.
המדיטציה היא התכוונות של תשומת לב מדוייקת למה שעכשיו. היא לא גוררת לכאן את מה שהיה, ואיננו עוד. ולא את מה שיהיה, ואיננו עדיין. היא איננה רוצה להיות; היא איננה רוצה לא להיות. היא הווה. כמו הצורף שמשבץ את האבן. או כמו הכנר שמכוון את המיתר: מתיחה והרפייה. מעט לכאן ומעט לכאן, על פי הקשב. עד שתנוח דעתו. אלא שהכנר לא יוכל לכוון אלא אם כן תנוח דעתו. וכך סובב ומסובב הם אחד.
מדיטציית הזן היא פעילות שעניינה הוא שהייה צלולה להפליא במה שיש, במה שהווה; אפילו לא ברעיונות על ההווה. יש בה התבוננות בהווה שאי אפשר לפסוח בו על שום דבר; או להגיד, למשל, 'זה לא וזה כן'. היא כמו סייסמוגרף רגיש להפליא שאינו פוסח על שום רעד, ואין בידו להחליט לרשום רעד זה ולא לרשום רעד אחר. הסייסמוגרף אינו 'פוסח' על רעידות מסויימות כי אינן מוצאות חן בעיניו, למשל. ישיבת הזן היא שהייה בהווה על המיסתורין שבו, מה שאינו ניתן לניסוח ולהמשגה. היא איננה מדיטציה על אחדות המציאות, אלא עם ובתוך פרטיה הדקים שבאים והולכים: קול דלת חורקת, משב רוח, ניחוח של בושם, גירוד או מתח בעורף, הרף עין של מחשבה, מצוקה קטנה בלב – במלים אחרות: כבוד לכל הקיים בלא שיידבק בו 'גבוה' או 'נמוך', 'ראוי' או 'לא ראוי', 'יפה' או 'מכוער'. ההתבוננות וההתוודעות אינן מבקשות לתת שמות לקולות הנשמעים סביב ; וודאי שלא 'רוחני' או 'חומרי', שאינם מציאות אלא מושגים. שם גם לא יידבקו שמות כמו 'המתוודע' או 'המתבונן'. האם אפשר בכלל לראות את הרואה, או להתבונן במתבונן?
במהלך המדיטציה ייתכן שיבואו רעיונות ומראות מופלאים. ייתכן שהגוף 'יתרוקן', שהזמן לא יהיה, שתובנות מדהימות יופיעו, שהגוף יסע בחלל. אבל כל אלה הם מופעים בלבד. היפנים קוראים להם מאקקיו – תעתועים. הם לא יישארו לעולם; הם יבואו וילכו. כמו כל דבר אחר. אין להם תוקף ונצחיות בעולם שהכל בו תלוי-גומלין ומשתנה. הרי אם הכל חולף ותלוי-גומלין, איך יכול הסאטורי להיות פטור מזה?
כפי שהיא
בשיווק המערבי של המדיטציה מופרחות הבטחות רבות לגבי תוצאות הישיבה במדיטציה: אם תשב, כך וכך דברים מופלאים של הגוף והרוח יקרו לך. חכמי הזן הזהירו מפני הבטחות אלה. עניינה של המדיטציה הוא אישור של זמן הווה, ולא הזיות באשר לזמן עתיד. אישור של היותנו עכשיו, ולא ציורי שווא על מה שאנו חפצים, או פוחדים, שיקרה לנו בעתיד.
במדיטציית הזן אין היושב מרוקן מחשבות. לכל היותר הן באות בקלות והולכות בקלות, בלא להותיר חותם; הן רק מחשבות. אין היושב שואף לרוקן את עצמו ממחשבות, מעצמו, או מכל דבר אחר. לכל היותר הוא מתפנה, באופן טבעי, מרעיונות תעתוע על עצמו, כפי שהיה או כפי שיהיה. אז הוא נענה ללא סייג למה שמתרחש ממש עכשיו. הוא מוותר על הצורך להחזיק בדעות או מושגים על עצמו. הוא מוותר על הרגליו, דעותיו ותקוותיו. הוא עצמו כפי שהוא, מחובר אל האוויר, השמש, האוכל שאכל, הרעיונות שלמד, האירועים שהציקו לו. הוא מאשר את עצמו כחלק מן העולם, נקי מתחושת הנפרדות, מן הרעיון שהוא גוף בדיד; הוא פנוי, לכן, מן הבדידות. הוא אינו מכוון דבר. הוא גם אינו מכוון באופן פסיבי. כל רעיון השניות או הניגוד שבין מכוון ומכוון, שולט ונשלט, עושה ונעשה, ספונטניות והתכוונות ועוד זוגות כיוצא באלה, מתברר כהבל, נמוג, או פשוט לא נוכח עוד. היושב הוא אז במצב צבירה שלישי: הענות.
אם יגידו לו שהוא בסאטורי, לא יבין. החוכמה לא תכריז על עצמה, ולא תנכיח עצמה במלים, אלא בנוכחות. הנה שאיפה. הנה נשיפה. הנה קול. הנה פעימת הלב. היושב לא מתקוטט עוד עם מחשבות 'רעות' ואינו משתוקק עוד למחשבות 'טובות'. הוא לא מצוי בריב אפילו עם האגו שלו, אם זה מופיע; הוא יודע שזה עוד מופע. לא יותר. גם לא פחות. כך הוא משתחרר מאחיזתם של אלה ואלה. הוא לא עמל על 'וויתור'. אכן, לא לעמול על משהו הוא מלאכה לא פשוטה. אבל כשהיושב מוותר גם על זה – כלומר על לא לעמול – הוא משתחרר סוף סוף גם מן הצורך להשתחרר. הוא לא יילחם עוד על רצונו להיות מישהו או משהו אחר. הוא לא יילחם עוד עם העובדה שהוא לא יכול להיות אחר ממה שהוא. העולם, או הוא עצמו, אינו עוד מה שהוא צריך או רצוי להיות. העולם הוא!
וברגע כזה, אומר דוגן, היושב מבין שהוא בודהה.
להוראותיו של דוגן לישיבה במדיטציה, לחץ כאן.
מדיטציה – התוודעות ללא מטרה
מאת יעקב רז
האופה טוחן את גרעיני החיטה עד דק, כדי לעשות אותם לקמח. מדי פעם הוא מעלה מעט קמח לראות האם הוא דק דיו.
הקמח שואל את האופה,
האם אתה דק מספיק?
האופה מוסיף מים, לש את הקמח. מוסיף מה שמוסיף ומכניס לתנור.
הוא מוציא את הלחם חם וריחני מן התנור.
הלחם אומר לאופה,
אתה בהחלט נראה לי טעים.
[מתוך The Listening Book, W.A. Mathieu]
נשימה – האוויר נכנס בלא שנתנגד. האוויר יוצא בלא שנחזיק.
בין הכניסה ליציאה – אין. בין היציאה לכניסה – אין.
זו כל התורה.
מדיטציה – בדרך כלל, ישיבה דמומה שבה יושב האדם ומתבונן באשר הוא.
לעתים, הליכה דמומה שבה מהלך האדם ומתבונן באשר הוא הולך ואיך הוא הולך ואיך תודעתו הולכת.
לעתים, מה שעושה הצורף המשבץ אבן חן זעירה בטבעת, מה שעושה האופה בלישת הבצק בתשומת לב, אמן הקליגרפיה המוליך מכחול על פני הנייר.
מי שמכוון מיתר בכינורו – מעט לכאן ומעט מעט לשם, הכל על פי הקשב.
הרפייה. מתיחה.
עד שתנוח דעתו.
אלא שלא יוכל לכוון אלא אם כן תנוח דעתו.
סובב ומסובב שהם אחד.
הילד שמהלך על פני בול עץ – כולו בבול העץ. כולו בול עץ. כולו עכשיו של צעד. ועוד צעד. עכשיו שהוא צעד. לא אחר כך. לא קודם. לא הארה. לא רוחניות. כולו כאן מאוד.
אותה הפעילות ללא פעולה שעניינה הוא שהייה במה שיש. שהייה עד שלא נאמר עוד העולם הוא גדול. העולם הוא סבל. העולם הוא אושר.
אלא פשוט, העולם הוא
אין לה מטרה, למדיטציה. היא לא נועדה להשיג משהו, אלא להיות.
להיות – משהו שאנחנו עושים לעתים רחוקות.
פשוט להיות.
להיות פשוט.
לא כדי להיות מוארים. לא כדי להיות בודהא או אלוהים או כדי לזכות בשיפור בגוף או ברוח.
לא כדי לזכות בחיי רוח או בחיי נצח.
אלא להיות.
לעולם אנחנו עכשיו. גם בזכרונותינו אנחנו עכשיו. גם בתקוותינו. לעולם עכשיו.
לעולם הישיבה איננה אלא היא.
היא לא תביא בודהיות או אושר אלא אם היא עצמה בודהיות ואושר.
הישיבה שאיננה מחפשת במקום שהוא שם, או אז, אלא מוצאת במקום הזה. כאן-עכשיו.
מדיטציה מביסה את הזמן. היא לא בזמן [עכשיו 12:15, צהריים, שניים בינואר].
היא שיטוט ביקום של הלא נודע, שאיננו מוגדר, שאיננו וודאי. היא שהייה במה שיש, ולא במה שראוי להיות. צריך להיות. צריך לא להיות.
נעצום את עינינו. אולי נשהה אותן על משטח הרצפה שלפנינו.
ננשום. הנה שאיפה. הנה נשיפה. הנה אותה נקודת פלא שבין שאיפה לנשיפה. בין נשיפה לשאיפה.
איננו דוחים דבר. איננו מאמצים דבר. פנויים מן הצורך להסכים. להתנגד. להיות משהו אחר ממה שאנחנו בזה הרגע.
נשמע. נראה. נחוש. ננשום. נחשוב. נריח.
נטעם.
הטעם הוא טעם.
הוא לא מבקש להיות יותר טעם.
נאזין: קולות הציפורים. המיית המזגן. קול המחשבות. היינו הך.
החירות הגדולה. החירות מן התשוקה להיות עוד, למשל.
חירות גדולה להיות זה. לא יותר. לא פחות.
כמו שמיים גדולים שאין להם סוף. ועוברות בהם להקות ציפורים. עוברים מטוסים. עננים שטים. עלי שלכת. חרקים. קולות עוברים: קולות לבנים. קולות כמו סיבים דקים. קולות מעופפים. לעתים ציפור נוחתת. שוהה. עוברת הלאה.
ואף לא אחד מאלה מותיר עקבות בשמיים.
אף לא אחד מאלה מסתיר את מה שיבוא.
שהוא החדש. הלא נודע. האפשרי. החופשי.
חף מן הזמן, המבקש לגרור לכאן את מה שהיה – ואיננו עוד.
חף מן הזמן המבקש להביא לכאן את מה שיהיה – ועוד איננו.
חף מהיותי בעל מקצוע, אב, בן, אח, שייך לכאן או לשם, מתנגד. מסכים.
חף מן הידוע, מן המוסכם. חף מן הרוצה מאוד להיות. מן הרוצה מאוד לא להיות.
ולכן הישיבה, ההליכה, או כל פעולה שנכנה מדיטציה – איננה האמצעי לקראת מטרה.
היא המטרה והאמצעי כאחד.
פנוי מן השמות. פנוי מן התוצאה. פטור מן המחשבה על הפירות.
אלא: ההיות הזה שהוא כולי, שהוא ממשי.
כמו עקיצת יתוש.
פוקאנזאזנגי
המלצה כוללת למדיטציה בישיבה
נכתב ב- 1227 לספירה, בידי מורה הזן איהיי דוגן (1200-1253):
הדרך האמיתית נעה בחופשיות בכל מקום; אם כן, מה הטעם באימון או בהגשמה? הלימוד הבסיסי פתוח בפני הכל; אם כן, מה הטעם במאמץ? תודעת המראה נקייה מאבק; מה הטעם לנסות להבריק אותה? דבר אינו נפרד מן המקום הזה ממש; מה הטעם לנדוד הרחק מכאן?
ובכל זאת, אם תחמיצו את הנקודה אפילו כחוט השערה, תמצאו את עצמכם רחוקים כמרחק השמים מן הארץ. אם תיעשה ההבחנה הקלה ביותר, תאבדו ותתבלבלו. יתכן שאתם גאים בהבנות שהבנתם ובתובנות הרבות שהשגתם, שרכשתם חוכמה יוצאת מן הכלל בדרך הבהרת התודעה, שנמלאתם בהתלהבות יתרה, שחודרת את השמים; יתכן שאתם שקועים בנדודים רוחניים ברחבי התודעה, ובכל זאת, אם תתעו במחשבתכם, אתם עלולים להחמיץ את הדרך החיונית שכרוכה בשחרור גופכם לקראת הקפיצה הגדולה.
תוכלו לשאוב השראה מדוגמתו של החכם מחורשת ג'טה [הבודהה], שהתאמן במשך שש שנים בישיבה זקופה, אף שהתברך בחוכמה פנימית שלמה. עדיין מהללים את שמו של המורה בודהידהרמה ממנזר שיאו לין, שישב מול הקיר במשך תשע שנים תמימות, אף שכבר הוסמך כמורה. זו היתה דרכם של החכמים הקדמונים; ומי מאיתנו אינו זקוק לאימון כשם שהם היו זקוקים לו?
לכן הפסיקו לחפש פתגמים ולרדוף אחרי מילים. קחו צעד לאחור והפנו את האור פנימה. הגופנפש שלכם ינשור מעצמו ופניכם המקוריות יעלו ויופיעו. אם בזה בדיוק רצונכם, התאמנו מיד בזה בדיוק.
רצוי שהישיבה במדיטציה תיעשה בחדר שקט. [לפני המדיטציה] שתו ואכלו במתינות. שחררו את כל העיסוקים לדרכם והניחו לענייני היומיום. אל תחשבו מה טוב ומה רע. אל תשפטו מה נכון ומה לא. הפסיקו את המאמץ השכלתני… אל תנסו להיעשות בודהות. הכיצד יתכן שלהיות בודהה יהיה עניין שמוגבל לישיבה או לתנוחה מסוימת זו או אחרת?
הניחו מחצלת עבה במקום שמתאים למדיטציה, ועל גביה הניחו כרית עגולה. שבו ברגליים משוכלות, בתנוחת הלוטוס המלאה או בחצי הלוטוס. לתנוחת הלוטוס המלאה, הניחו את רגל ימין על ירך שמאל ואז את רגל שמאל על ירך ימין. לתנוחת חצי הלוטוס, הניחו את רגל שמאל על ירך ימין בלבד. שחררו את הבגדים ואת החגורות והתקינו אותם יפה. עכשיו הניחו את כף יד ימין בחיקכם, כשהיא פונה כלפי מעלה ונשענת על כף רגל שמאל, והניחו את כף יד שמאל על כף יד ימין ותנו לקצות האגודלים לגעת זה בזה נגיעה קלה.
שבו ישר, בלי לנטות שמאלה או ימינה ובלי להישען קדימה או אחורה. על האוזניים להיות בקו אחד עם הכתפיים, ועל האף להיות בקו אחד עם הטבור. הניחו את הלשון בקדמת החיך, כאשר השפתיים והשיניים נחות סגורות. שמרו על עיניים פקוחות כדי סדק קל ונשמו קלות דרך האף.
לאחר שכווננתם כך את גופכם, קחו נשימה ונשפו את כל האוויר החוצה, ואז נדנדו את גופכם קלות, ימינה ושמאלה. עכשיו שבו ביציבות של הר וחשבו בלי לחשוב. איך חושבים בלי לחשוב? מעבר למחשבה. זוהי האמנות הבסיסית של הישיבה במדיטציה.
הישיבה במדיטציה שאליה אני מתכוון אינה למידת המדיטציה או מדיטציית למידה. היא פשוט השער של דרך הבודהה למחוזות הדהרמה, השופעים קלילות, שלווה וחדווה. זהו האימון שהוא הגשמתה של הערות המלאה. משתחוו אותה, תהיו כמו דרקון שוחה במים, כמו נמר במנוחתו בהרים. דעו שהתורה האמיתית עולה מעצמה ומנקה מן הדרך את המכשולים והסחות הדעת.
כשתקומו, לאחר המדיטציה, הניעו את גופכם באיטיות וקומו ברוגע, בלי למהר. אנחנו מבינים, מניסיון העבר, שההליכה אל מעבר לקודש וחול, אל הלך הרוח שבו הישיבה והעמידה הן נטולות מאמץ ונעדרות גבול, תלויה אך ורק באיכות המדיטציה.
ומעבר לכך, עידודה של נקודת התפנית על ידי השימוש באצבע, במוט, במחט או בפטיש-עץ, או הבאת בני האדם לכדי התעוררות באמצעות מברשת לגירוש זבובים, אגרוף, מקל או צעקה אינם מעשים שאפשר להבינם על דרך המחשבה המבחינה. וכיצד תוכלו להבינם באמצעות כוחות על-טבעיים כאלה או אחרים? המדיטציה היא נוכחות חיה שמעבר לצליל ולצבע. אין היא אלא ההבנה שלפני הגדרתם של דברים.
לכן אל תטרידו את עצמכם בשאלות כמו מי חכם ומי טיפש. אל תתאמצו להבחין בין החד לבין הקהה. המאמץ הנכון של הדרך הוא האימון בלב שלם. האימון שהוא הגשמה אינו מוכתם בכתם המיוחדות; אין הוא אלא עניין רגיל ויומיומי.
בעולמנו ובעולמות אחרים, בהודו ובסין, הבודהות האבות נושאים את חותם הבודהה במידה שווה ומלמדים את האימון בישיבה הנטועה ביציבות. ואף שהנסיבות הפרטיות עשויות להיות שונות באלפי מובנים, עליכם להתאמן במדיטציה בלב שלם, ולהתמסר לדרך התמסרות מלאה. מה הטעם בוויתור על מקום מושבכם בביתכם שלכם ובנדידה חסרת תוחלת בדרכי העפר של ארצות רחוקות? ברגע שתצעדו צעד שגוי אחד, תאבדו את הדרך.
מכיוון שכבר זכיתם לחיות חיים כבני אדם, אל תכלו לריק את הרגעים החולפים. משלקחתם על עצמכם את דרכם של הבודהות, מה הטעם בהתמכרות להבזקים חולפים? אחרי הכל, כל הצורות שבעולם הן כמו טיפות של טל על עשב בר. חיי האדם הם כהבזק הברק, מתעתעים ובני חלוף, רגע הם כאן וברגע הבא אינם.
תלמידי מדיטציה נכבדים, אנא מכם, אל תגששו באפלה קודרת כדי לתפוס את צורתו של פיל ואל תנסו לתפוס בידיכם את זנבו של הדרקון האמיתי. עשו את כל שביכולתכם לקלוע למטרה באמצעות ההצבעה הישירה. כבדו את החוכמה שמעבר ללימוד ושמעבר לעשייה. חוו את התעוררותם של הבודהות והיו יורשים ראויים לחוויית הערות של החכמים הקדמונים. התאמנו ממש כך וללא הרף, והיו ממש כך. האוצר ייפתח מעצמו ותוכלו לעשות בו כאשר תחפצו.
פסיכו דהרמה בקמפוס ברושים 
ניפלא ביותר..מצאתי עצמי במידיטצית קריאה..ללא הפרדה מן המילים..התחושות..החוויה..פשוט ניפלא.