הבודהיזם הטיבטי

מאת אור רכלבסקי

אוולוקיטשוורה (צ'נזריג)
הבודהיסאטווה של החמלה הוא דמות מרכזית בארצות בודהיסטיות רבות, אבל חשוב במיוחד בבודהיזם הטיבטי. הוא משמש כפטרון של טיבט, ולפי המיתוס הטיבטים הם צאצאיו כתוצאה מהזדווגות עם טארה. משמעות שמו היא "זה ששומע את שוועת העולם", או "זה שמביט על העולם כשדמעות חמלה בעיניו". אגדה אחרת מספרת כיצד אוולוקיטשוורה קיבל אחד-עשר ראשים ואלף ידיים כדי לסייע בכל מקום בו הוא נדרש בחמלתו שאינה יודעת גבולות. כבוד הדלאי לאמה נחשב כהתגלמות ארצית של הבודהיסאטווה של החמלה.

אום מאני פאדמה הום
המנטרה המפורסמת ביותר בבודהיזם הטיבטי. המנטרה של אוולוקיטשוורה, הבודהיסאטווה של החמלה. מקורה של המנטרה בסנסקריט, והטיבטים הוגים אותה "אום מאני פמה הונג". המשמעות המילולית היא "היהלום (מאני) שבלוטוס (פמה)". אום והונג, אינן מתורגמות. התרגום הזה מעביר רק חלק קטן מהמשמעויות הרבות של המנטרה. בין היתר הכוונה היא לדברים היקרים – הבודהה הדהרמה והסנגהה, שלושת אבני החן של הבודהיזם – שפורחים ומשגשגים בתודעתו של המתרגל.
אמירת המנטרה לא נועדה לבקש מאוולוקיטשוורה להתערב בחייהם של המאמינים, אלא לפתח את איכויות החמלה בעולם ולעורר אותם לפעולה. גורו רינפוצ'ה אמר לטיבטים כי "ניתן לספור את מספר הטיפול שנופלות ב-12 שנות מונסון, אפשר למנות את השערות שעל גופן של החיות בעולם, אבל לא ניתן למנות את הסגולה שמופקת מאמירת מנטרת שש ההברות".

אלים מגינים וזועמים
הבודהיזם הטיבטי ייחודי בריבוי האלים העשיר והצבעוני שבו. חלקם אומצו מהבודהיזם הטנטרי בהודו, חלקם הם אלוהיות טיבטיות קדומות שסופחו לבודהיזם הטיבטי. תפקידם של האל הזועמים הלא-מוארים הוא בעיקר להגן על הבודהיזם הטיבטי, מאמיניה ומוסדותיה מפני רע, להסיר מכשולים, ולשמור שתורת הבודהיזם הטיבטי לא תטומא ותידרדר. האלוהיות הזועמות המוארות שייכות לטנטרות העליונות בהם לומד המתרגל כיצד להשתמש בתודעות עוכרות כדי להרוס אותן לגמרי.
האלים הללו מוצגים בבודהיזם הטיבטי בצורה פראית, בצבעים עזים, אוחזים בנשק, ומוחצים מתחת לרגליהם את האויבים האנושיים או העל-טבעיים של הבודהיזם. גופם מוצק, יש להם מספר רב של ידיים ורגליים, לרובם כמה ראשים, שיערם בוער בלהבות או קשור בנחש, פיהם מעוות בהבעה זועמת, ניבים חדים עשויים מברזל ונחושת יוצאים ממנו, הבל פיהם מפיץ מחלות, ונשימת אפם מחוללת סערות. הם עוטים מחרוזות גולגלות טריות ותכשיטים מעצמות.
האלים הללו נחשבים בבודהיזם הטיבטי כהתגלמות חיצונית של אספקטים של התודעה. בתור כאלה המתרגל מעלה אותם כדי להתגבר על מכשולים מנטליים שעומדים בדרך להתעוררות. זעמם הוא "זעם ללא שנאה" שמופנה נגד נטיית התודעה לסטות מהדרך ולהיות אחוזה בתעתוע.

בארדו
הבארדו, "בין" בתרגום מילולי, הוא שם לכל מצב מעבר. הבודהיזם הטיבטי מדגיש שישה מצבי בארדו עיקריים, שקשורים בעיקר בתהליך המוות והלידה מחדש. לפי האמונה, לאחר המוות ישנו בארדו שנמשך עד 49 ימים.
בבודהיזם הטיבטי המוות מהווה הזדמנות לשחרור. הבארדו שלאחר המוות, הדהרמאטה, הוא המציאות בככותה, המצב של הדברים כפי שהם. לנוכח החוויה הטוטאלית הזו, התודעה עשויה להגיב בפחד ובהיאחזות בחיים, שתוביל ללידה מחדש. לעומת זאת, אם האדם מתגבר על הפחד ומכיר במצב הזה שבו שוכנת התודעה, הוא ישתחרר מהסבל שכרוך בסמסרה – מעגל הלידות והמיתות.

בודהיסאטווה
דמותו של הבודהיסאטווה מרכזית לחזון של אסכולת המהאיאנה, שהבודהיזם הטיבטי צמח ממנה, והדגש שאסכולה זו שמה על פיתוח החמלה. בבסיס החזון מונחת השאיפה של האדם לשחרור מהסבל לא למען עצמו אלא מתוך חמלה לכל היצורים החיים ומאחריות אוניברסלית להבאת הסבל שלהם אל קיצו.
הבודהיסאטווה הוא אדם, או כל יצור חי, השואף להיות בודהה, ומונע מחמלה כה גדולה לכל היצורים החיים בעלי התודעה, עד שהוא מוכן לקחת על עצמו דרך ארוכה ומפרכת במטרה להגיע להתעוררות מהר ככל שאפשר. דרכו של הבודהיסאטווה קשורה בהתעוררות "תודעת ההארה" (בודהיצ'יטה) ובטיפוח ששת המידות התרומיות (פאראמיטה). הבודהיסאטווה דוחה את הנירוואנה שלו – את מצב המנוחה בו הוא שוהה במצב ללא סבל בלי לפעול למען אחרים – עד שכל היצורים החיים יזכו לשחרור.
הבודהיסאטווה מסמל ומייצג איכות מסוימת של התודעה. הבודהיסאטווה של החוכמה נקרא מנג'ושרי (גאמפל יאנג בטיבטית), הבודהיסאטווה של החמלה הוא אוולוקיטשוורה (צ'נרזיג), שהדלאי לאמה נחשב כהתגלמות ארצית שלו.
דרכו של הבודהיסאטווה מחולקת לעשרה שלבים (בהומי). חיבור מרכזי בעניין הוא ספרו של המלומד ההודי הגדול שאנטידווה: "המדריך לאורח החיים של הבודהיסאטווה" שהוא מכתבי היסוד של כל האסכולות בבודהיזם הטיבטי.

בודהיצ'יטה
"תודעת ההארה". פיתוחה הוא מרכזי בדרכו של הבודהיסאטווה ובבודהיזם הטיבטי. הממד היחסי של הבודהיצ'יטה לובש שתי צורות: ההתכוונות, הרצון להתעורר והמוכנות לצאת לדרך שניזונים מחמלה ללא גבולות; והתודעה שנעה לקראת התעוררות ונמצאת כבר על הדרך באופן מעשי מתוך מניעים אלטרואיסטים לטובת כל היצורים החיים. הממד המוחלט של בודהיצ'יטה היא ראיית הדברים בככותם, נכוחה, כפי שהם. המתודות השונות הנהוגות בבודהיזם הטיבטי לפיתוח וטיפוח בודהיצ'יטה נלמדו מהמורה ההודי אטישה שהגיע לטיבט במאה ה-11.

בון
הדת הרשמית של טיבט לפני הגעת הבודהיזם. עסקה בעיקר בשימור הסדר הקוסמי וביחסים בין בני אדם לאלים. כוהני הבון שמרו על הסדר הקוסמי באמצעות טקסים מורכבים שכללו דקלום והקרבת קורבנות. בעקבות הפופולריות של הבודהיזם חלו בבון שינויים גדולים והתשתית הרעיונית האיקונגרפית והפרקטית שלו קרובות כיום לבודהיזם (בעיקר לניינגמה) יותר משמקובל לחשוב. ההשפעה לא הייתה רק חד כיוונית, והבודהיזם הטיבטי אימץ אלי בון רבים כאלים מגינים ושומרים. על פי האגדה, אלים אלה הוכנעו על-ידי גורו רינפוצ'ה במאה השמינית ונרתמו לשירות הבודהיזם הטיבטי. בנוסף לשתי הדתות הרשמיות ממשיכים מרכיבים של דת עממית (Mi cho), ובעיקר אמונה בכוחות הטבע והצורך להתגונן מפניהם ולפייס אותם, להשפיע עמוקות על חיי היומיום של מרבית הטיבטים. הבודהיזם הטיבטי לא נאבק נגד הדת העממית אלא אימץ וספג אותה לתוכו. כל אלו נותנים לבודהיזם הטיבטי את הגוון הייחודי שלו.

גורו רינפוצ'ה (פדמהסאמבהאבה)
מביא הבודהיזם לטיבט. פירוש שמו "הנולד מהלוטוס" מרמז על לידתו הפלאית. פדמהסאמבהאבה הוזמן לטיבט במאה השמינית על-ידי המלך טריסונג דצ'ן. הוא הכניע את אלי הבון המקומיים ורתם אותם כמגינים על הבודהיזם הטיבטי, הניח את היסודות לסאמיה, המנזר הבודהיסטי הראשון בטיבט, ומדט במערות לאורכה ולרוחבה של טיבט עם בנות לווייתו. הוא יצא מטיבט ליבשת דרום-מערבית להכניע את השדים אוכלי האדם ששוכנים שם.
גורו רינפוצ'ה נערץ על כל האסכולות בבודהיזם הטיבטי ופסלו המוזהב ועטור יהלומים בלב מקדש ג'וקהאנג הוא החפץ הקדוש ביותר בטיבט. למעמד גבוה במיוחד הוא זוכה בזרם הניינגמה.

גלגלי תפילה
קנים חלולים ממולאים באלפי מנטרות. ישנם גלגלי תפילה ענקיים המוצבים בכניסה ובחדרים מיוחדים במנזרים בבודהיזם הטיבטי; ישנם גלגלים קטנים שנישאים על-ידי מרבית הטיבטים בפעילויות היומיום שלהם. על פי האמונה בבודהיזם הטיבטי, סיבוב הגלגל תוך אמירת המנטרה מחזק את עוצמתה ומשחרר לעולם מאות-אלפי ברכות.

גלוק (גלוג, גלוגפה)
"אסכולת הישרים". הזרם הרביעי והאחרון שנוצר בבודהיזם הטיבטי. נוסד על-ידי טסונגקאפה במאה ה-15. הגלוק נבדלים מהזרמים האחרים בבודהיזם הטיבטי בדגש המרכזי שהם נותנים לשמירה על אורחות חיים נזיריים וללימוד פילוסופי-אנליטי מעמיק של טקסטים מרכזיים ושל לוגיקה. הכובעים הצהובים שלראשם מייחדים אותם משאר האסכולות. מקום מרכזי בגלוק תופסים פילוסופיית המאדיאמיקה (דרך האמצע) של נגרג'ונה באופן כללי, ורעיון הריקות בפרט. לימוד פרקטיקות טנטריות ותרגול מדיטציה נדחה לשלבים מאוחרים בתהליך ההכשרה, שנמשך כ-20 שנה, ובסיומו מקבלים הנזירים את התואר גשה. מאז שהדלאי לאמה החמישי תפס את רסן השלטון במאה ה-17 ועד הכיבוש הסיני אחזו הגלוק גם בהנהגה פוליטית בטיבט. כיום הממשלה הטיבטית נבחרת באופן דמוקרטי.

גשה
"ידיד רוחני". התואר שמקבלים הנזירים במנזרי הגלוק בבודהיזם הטיבטי לאחר תהליך לימודי מפרך של 20 שנה, ולאחר שעמדו בבחינות קשות. מקובל להשוותו לדואר דוקטור במערב. באסכולת הסאקיה, קאגיו וניינגמה מוענק התואר "קנפו".

דגלי תפילה
אחד האלמנטים הבולטים ביותר לעיניו של כל מטייל בטיבט ובפזורה הטיבטית. מטרתם של דגלי התפילה דומה לאלו של גלגלי התפילה – לשחרר לעולם את הברכה, את טיפוח החמלה, ואת שחרור כל היצורים מסבל. מנטרות כאלו מודפסות על דגלי התפילה, שמוצבים באתרים דתיים, מעברי הרים, וסביב הבתים. הדגלים מוצבים בארבע רוחות השמיים כך שהמסר שלהם יופץ לכל הכיוונים ולכל היצורים החיים. דגלי תפילה מכונים גם סוס-רוח (lung-ta) שם המשקף את ההעברה הזריזה של הברכה לעולם כולו. בין הסמלים הפופולריים ביותר שמוטבע עליהם ניתן למצוא את "שמונת הסימנים מבשרי הטובות" – מטריה (שמגינה מסבל), גלגל (הדהרמה), קשר אינסופי (התהוות הגומלין), שלט הניצחון (על התעתוע), דגים (שחרור מאוקיינוס הסמסרה), כד אוצרות (יהלומים רוחניים אינסופיים), לוטוס (חמלה וטוהר) וקונכיה (מכריזה על התעוררות הבודהה).

דהרמה
התורה הבודהיסטית. תורה זו משקפת את האמת האוניברסלית, ומשום כך התקיימה עוד לפני הולדתו של הבודהה ההיסטורי. הדהרמה היא אחד מ"שלושת היהלומים" של הבודהיזם (יחד עם הבודהה והסנגהה – הקהילה) בהם כל מאמין לוקח מחסה. למונח דהרמה משמעויות רבות נוספות.

דרוגפה קונליי
קדוש משוגע יליד המאה ה-15 בבודהיזם הטיבטי. נערץ מאוד בבהוטאן שם התפרסם במבצעי חיסול של שדים ושדות מעוררי חלחלה, אשר הציקו למקומיים. עלילותיו רצופות בהתרסה נגד מנהגים מקובלים, העמדת מוסדות דת באור מגוחך, השמה ללעג ולקלס של הכללים והחוקים המקובלים, משקאות משכרים והשתגלויות לרוב. סקס, אלכוהול ורוחניות. מעשיו מטורפים משקפים חוכמה עמוקה המנסה לשחרר את התודעה ממוסכמות מחשבתיות.

ואג'רה (דורג'ה) ופעמון
הואג'רה והפעמון הם הסמלים המזוהים ביותר עם הבודהיזם הטיבטי. מטרת האימון הטיבטי היא להביא להרמוניזציה של המתודה, עם הידיעה והתובנה אל תוך טבעה של המציאות. ההרמוניזציה של אחדות הניגודים הזו מבוטאת באופן מוחשי על ידי תמונות ופסלים של אלים באיחוד מיני בין הזכרי לנשי (יאב-יום) ועל-ידי הואג'רה (דורג'ה) והפעמון.
הואג'רה מייצג את האלמנט הזכרי במשוואה. הואג'רה הוא אביזר פולחני הלקוח מההינדואיזם. פירוש המילה בסנסקריט הוא 'יהלום', 'מבתק הכבלים', 'הבלתי ניתן לשבירה' 'חזיז ורעם' וכדומה. בהינדואיזם משמש הואג'רה ככלי נשקו הקטלני של אינדרה, ראש האלים לפי הפנתיאון הוודי. בבודהיזם הטיבטי הפך הואג'רה לסמל החמלה העילאית. הוא בעל יכולות מאגיות וצורתו מזכירה חיתוך של יהלום. כיסוד הקשה ביותר, היהלום מדומה למודעות בהירה וחדה, בעוד שצלצול הפעמון מצהיר על האמת והידיעה.

טאנגקה
ציורים צבעוניים על פני מגילות שמשמשים למגוון מטרות דתיות וטקסיות בבודהיזם הטיבטי. התפקיד המרכזי של הטאנגקה היא לשמש ככלי עזר עבור המתרגל הבודהיסטי בתהליך הויזואליזציה. הטאנגקה משמשת כתזכורת ויזואלית לתנוחות השונות של הדמות, לצבעה, לחפצים שהיא אוחזת בידה, לבנות הלוויה שלה וכדומה. במובן הזה, היא מהווה תחליף לטקסט כתוב. תכנים אחרים שמופיעים לעתים קרובות בטאנגקות הם דמויות מפתח בבודהיזם הטיבטי, אפיזודות מחייו של הבודהה, וגלגל החיים שמתאר את מחוזות הקיום ובמרכזו נחש, חזיר ותרנגול אחוזים זה בזנבו של זה כדימוי ויזואלי לשלושת הרעלים עליהם מצביע הבודהיזם הטיבטי. מימון כספי של ציור טאנגקה, ותהליך הציור עצמו, נחשבים כפעולות שמביאות לסגולה רבה לאדם שעושה אותן. בדרך כלל אין מקום לביטוי אישי בציור הטאנגקה ורובן נעשות בעילום-שם.

טארה (דולמה)
"המושיעה". הממד הנשי של החמלה בבודהיזם הטיבטי. הטיבטים מכנים אותה לעתים "האמא של כל הבודהות". על פי האגדה, טארה נוצרה מדמעותיו של הבודהיסאטווה של החמלה, אוולוקיטשוורה, כדי לסייע לו לעזור לכל היצורים. אגדה אחרת בבודהיזם הטיבטי מספרת עליה כנסיכה מופלאה שסירבה לעצת חבריה להיוולד כגבר כדי להגיע במהירות רבה יותר להארה. חשיבותה הודגשה על-ידי המלומד ההודי הגדול אטישה במאה ה-11, ומאז היא אחת מהדמויות האלוהויות הפופולריות והנערצות ביותר בטיבט. לטארה יש עשרים-ואחת הופעות, השונות זו מזו בצבע, תנוחה, וחפצים וסמלים שהיא אוחזת. הפופולריות ביותר הן טארה הירוקה וטארה הלבנה. היא מגינה משמונת הפחדים הגדולים – פילים, אש, שודדים, שטפונות, נחשים, כלא ומאסר, אריות ושדים. שמונת הפחדים הללו הם השלכות של התודעה המבולבלת – תעתוע, כעס, דעות שגויות, תאוות בצע, קנאה, אומללות, גאווה וספק.

טולקו
באופן מילולי "גוף ההתגלמות". טולקו הוא התגלמות של בודהות ובודהיסאטוות שמימיים שנולד כאדם כדי לסייע לכל היצורים הסובלים. הדלאי לאמה, למשל, הוא התגלמות של הבודהיסאטווה של החמלה, אוולוקיטשוורה.
הרעיון התפתח מתורת "שלושת הגופים (טריקאיה)" שגורסת כי בודהה קיים בשלוש רמות. הרעיון יושם בבודהיזם הטיבטי לראשונה במאה ה-13 כאשר התגלה הקארמאפה השני. מאז, הטולקו הוא אדם שלאחר מבחנים מסוימים הוכר כגלגול של מורה שנפטר. הטולקו הוא אמצעי חשוב בשימור ובהמשכיות של מוסדות ושושלות רוחניים בבודהיזם הטיבטי. בנוסף לכל הראשים של האסכולות המרכזיות בבודהיזם הטיבטי, יש עוד שושלות טולקו רבות בטיבט. מעמדו של המנזר תלוי לעתים במספר הטולקו ששוכנים בין כתליו.

טנטרה (בודהיזם טנטרי, ואג'ראיאנה, מאנטראיאנה)
הבודהיזם הטנטרי, או הואג'ראיאנה ("מרכבת היהלום"), הוא כינוי לבודהיזם הטיבטי. הזרם התפתח בצפון הודו במחצית השניה של האלף הראשון לספירה, ומשם התפשט לטיבט ומקומות נוספים באסיה. הואג'ראיאנה כוללת שימוש מרובה בריטואלים מורכבים, במודרות (מחוות מקודשות) במנטרות (אמירת הברות מקודשות) ובטכניקות מדיטציה שכוללות ויזואליזציות מסובכות. כל אלה מאפשרים ערוצים חדשים של חוויה רוחנית.
המטרה של הטנטרה היא לקצר באופן משמעותי את הדרך להתעוררות, משלושה עידנים ארוכים למעגל חיים אחד. משום כך נחשבת דרך הטנטרה למהירה יותר, אך גם מסוכנת יותר. בבודהיזם הטנטרי יש ספרות רבה ומורכבת, שנקראת טנטרות, ומיועדת רק למי שעבר הכשרה מרובה. מטרת האימון היא להביא להרמוניזציה של החמלה, או המתודה, עם הידיעה והתובנה אל תוך טבעה של המציאות, להרמוניזציה של הסמסרה והדרך עם הנירוונה והמטרה.
.
טסונגקאפה.
רפורמטור, מלומד ומחדש דתי בן המאה ה-14 (1357-1419). ייסד את הגלוק, הזרם הרביעי בבודהיזם הטיבטי, חובשי הכובעים הצהובים, שהפכו במהרה לזרם הדומיננטי בבודהיזם הטיבטי. טסונגקאפה ביסס את הגלוגפה על כתביו של הפילוסוף ההודי הגדול נגרג'ונה, ועל רעיון הריקות. הוא חיבר טקסט חשוב שנקרא "לאם-רים צ'נמו" (המחקר הגדול אודות השלבים בדרך להתעוררות) שתקציר שלו מדוקלם מדי יום במנזרים של הגלוק. תלמידו הראשי של טסונגקאפה, פאנצ'ן גדון דרופ, הוכר בדיעבד כדלאי לאמה הראשון. יום מותו של טסונגקאפה – העשרים וחמישי בכסלו – הוא פסטיבל חשוב.

יאב – יום
תמונות ופסלים של אלים באיחוד מיני בין הזכרי (יאב) לנשי (יום) המבטאים באופן מוחשי את מטרת האימון בבודהיזם הטיבטי: להביא להרמוניזציה של החמלה, או המתודה, עם הידיעה והתובנה אל תוך טבעה של המציאות. ביטוי מוחשי נוסף לכך הם הואג'רה (דורג'ה) והפעמון.

לאמה
בבודהיזם הטיבטי מוקנה מקום מרכזי למורה, וליחסים בין המורה לתלמיד. עבור תלמידיו, הלאמה (תרגום של המונח "גורו". המשמעות המילולית היא "דבר לא מעליו") הוא התגלמות חיה של התורה הבודהיסטית, של החוכמה והחמלה של כל הבודהות בכל הזמנים, הוא השער להתעוררות. לימוד טקסטים באופן מבודד ועצמאי, ללא תרומתו המילולית של הלאמה, היא פעילות חסרת תועלת שיכולה להסיט את הלומד הרחק מהדרך.
לעתים בבודהיזם הטיבטי הלאמה נערץ יותר מהבודהה שאקיאמוני עצמו. בגלל מעמדו המרכזי של הלאמה בבודהיזם הטיבטי, נהגו חוקרים מערביים לכנות את הבודהיזם הטיבטי "לאמאיזם", אך למעשה הלאמה מהווה רק שער לאמת, לדהרמה, שהיא לב הדרך הטיבטית.
בחירת המורה צריכה להיעשות בזהירות ובשבע עיניים, "כמו שבוחנים כוס רעל" אומר אחד הטקסטים החשובים בבודהיזם הטיבטי "מלותיו של מורי המושלם". לאחר שתלמיד החליט לדבוק במורה מסוים עליו לדבוק בו ללא ערעור ותהייה "כמו חולה שממלא את מצוות הרופא, תמיד מתנהג בהתאם להוראות המורה, נמנע מדברים שיכעיסו אותו, לא כועס או נוטר טינה אם הוא מעניש, כמו סירה לעולם לא מתעייף לשרת, כמו גשר נושא בכל מטלה נעימה או לא נעימה, כמו משרת שמציית לכל פקודה, כמו הסדן של חרש הברזל הוא נושא בחום, קור וקשיים אחרים". היחסים הרוחניים בבודהיזם טהיבטי בין הלאמה לתלמיד הם כמו אב ובן (יאב טריי). באופן הזה נשמרת בבודהיזם הטיבטי שושלת יציבה של העברת התורה והפרטים הסודיים שלה.
למילה לאמה יש משמעות שונה באזורים שונים של טיבט ובמסורות שונות. במרכז טיבט ובקהילה הגולה למשל, מקובל להתייחס ללאמה כגילגול של מורה (טולקו) ונזיר רגיל אינו לאמה. באזורים מסוימים במזרח טיבט, כל נזיר הוא לאמה.

מחרוזת תפילה (מאלה)
מחרוזת של 108 חרוזים על חוט. נישאת על-ידי כל נזיר, ועל-ידי מרבית הטיבטים שאינם נזירים. מיועדת למנות את מספר הפעמים שמנטרה מסוימת נאמרת. על פי המסורת בבודהיזם הטיבטי, 108 הוא מספר הסוטרות שלימד הבודהה, סמל למספר המכשולים בדרך להתעוררות, ומספר השלבים בדרך אליה. חומרים שונים משמשים להכנת המחרוזות כמו ענבר, אלמוג, ולפעמים אף עצמות אדם. במקרה כזה המטרה היא להדגיש את ההשתנות והחלופיות של הקיום האנושי.

מילארפה
גדול היוגים והמשוררים בבודהיזם הטיבטי. הקדוש הראשון יליד טיבט, ומקור השראה לעם הטיבטי כולו. סיפור חייו של מילארפה מרתק: אביו נפטר, דודו ודודתו התעמרו בו ובאימו, הוא למד כישוף שחור ונקם בהם באמצעות המטרת סופת ברד וריסוק ביתם. לאחר מכן הוא החליט ללמוד את הדרך הבודהיסטית. הוא התמודד עם מבחנים קשים בהם העמיד אותו מורהו מארפה, ובין היתר נאלץ לבנות מגדלי אבן עצומים רק כדי להרוס אותם בהוראת המורה שסירב ללמד אותו במשך תקופה ארוכה. מילארפה מדט במשך 12 שנה כשהוא ניזון רק מסרפדים וכתוצאה מכך עורו הפך ירוק. בזכות דבקותו הוא זכה לבסוף בהתעוררות. עם התלמידים הרבים שבאו אליו הוא השתמש בשירים כדי להעביר את החוויה של התודעה המוארת. בניגוד למורים חשובים אחרים בבודהיזם הטיבטי, מילארפה לא ייסד אסכולה דתית או בנה מנזרים, אלא המשיך למדוט בלהט במערות השונות ברחבי ההימלאיה. תלמידו גמפופה ייסד את זרם הקאגיו.

מנדאלה
המנדאלה היא אחד מסמליו המובהקים של הבודהיזם הטיבטי. המנדאלה מהווה דיאגרמה סמלית לעולם כולו ולהתמרת התודעה. היא למעשה ביטוי חיצוני וצבעוני של תהליך פנימי בתודעתו של המודט, שבו משתנה באופן רדיקאלי ראיית העולם הקונבנציונלית שלו. המנדאלה מסמלת עולם טהור מרעיונות דואליסטיים, ולפיכך מופיעות בה באורח ספונטאני בודהיסאטוות וישויות טהורות אחרות בארמונותיהם.
המילה 'מנדאלה' מורכבת משתי מילים בסנסקריט. "מנדה" שפירושה 'כס' או 'מהות'. "לה" במשמעות הצרה היא 'מעגל'. המילים הללו מרמזות על תמציתה של המנדאלה: דיאגרמה המוקדשת לישות או לתכונה נעלה הממוקמת ב"מנדה", במושב הכבוד שלה – מוקד השרטוט, ומה"לה", תחום השפעתה, האזור ההיקפי, המשול לקוסמוס.

מנטרה
הברה, או שורת הברות, בעלות עוצמה אדירה וכוח קוסמי להגן על התודעה. חזרה על מנטרות נעשית לעתים בד בבד עם ויזואליזציות מפורטות ועם מחוות יד וגוף (מודרה) ספציפיות. המנטרה המפורסמת ביותר בבודהיזם הטיבטי היא "אום מאני פאדמה הום" של אוולוקיטשוורה, הבודהיסאטווה של החמלה.

ניינגמה
"אסכולת הקדמונים", אחת מארבע האסכולות המרכזיות בבודהיזם הטיבטי, והעתיקה שבהן. נוסדה עם הגעת הבודהיזם לטיבט במאה השמינית על-ידי פדמהסאמבהאבה (גורו רינפוצ'ה) ולפיכך הושפעה מאוד מרעיונות קדם-בודהיסטיים של הבון. בכתבים של הניינגמה יש טון מיסטי חזק, והם נבדלים מאלה של שאר האסכולות שהתפתחו מאוחר יותר. הדוקטרינה המרכזית של הניינגמה נקראת דזוגצ'ן.

סאקיה
אחת מארבע האסכולות של הבודהיזם הטיבטי. נקראת על-שם מנזר סאקיה בדרום טיבט שנבנה ב-1073. הסאקיה נודע כזרם של מלומדים גדולים. במאות ה-13 וה-14 הייתה לסאקיה השפעה פוליטית חזקה בטיבט, וראשי הסאקיה שימשו כמורים של החאנים המונגולים שכבשו באותה תקופה את סין. הירידה שחלה לאחר מכן במעמדו הביאה להתפצלות והיחלשות האסכולה.

ספר המתים הטיבטי
אחד מכתבי הבודהיזם הטיבטי שזכו לפרסום הרב ביותר במערב. תרגום שמו הוא עיוות ניכר של היצירה הטיבטית המקורית, בארדו תודול, שניתן לתרגמה כ"שחרור באמצעות האזנה בבארדו". הבארדו טודול עוסק לא רק במוות ובבארדו (מצב המעבר) שלאחריו, אלא גם בחיים עצמם. החיים והמוות הם מסע שמורכב ממצבי מעבר שונים. במצבים הללו, בבארדו, התודעה פוגשת שורה ארוכה של ישויות שלוות וזועמות כאחד. הבארדו תודול, שמקורו בזרם הניינגמה, נועד לשמש כמדריך צעד-אחר-צעד בבארדו, במטרה להשתחרר מסבל וממעגל הלידות והמיתות. היצירה מוקראת לגוסס או לאדם המת כתזכורת כי השלבים אותם יעבור והישויות בהן יתקל הן השתקפויות וצורות של תודעתו שלו עצמו. גם חמישים-ושמונה הישויות הזועמות, שמופיעות לתודעתו של המת שותות דם ומוקפות באש, מבטאות למעשה את ההיבטים הדינמיים והאנרגטיים של החמלה.

פאנצ'ן לאמה
המנהיג השני בחשיבותו בבודהיזם הטיבטי. הפאנצ'ן לאמה עומד בראש מנזר טאשילונפו, ופירוש שמו הוא "מלומד גדול". הדלאי לאמה החמישי העניק למורהו את ראשות המנזר ואת התואר הפאנצ'ן לאמה. הפאנצ'ן לאמה נחשב כהתגלמות של אמיטאבה, הבודהה של האור האינסופי. הפאנצ'ן לאמה הנוכחי, ה-11, נאסר על-ידי הסינים כאשר היה רק בן 6. מקום הימצאו לא נודע מאז. במקומו מינו הסינים פאנצ'ן לאמה מטעמם שהטיבטים מכנים "הפאנצ'ן המזויף".

פאראמיטה
הפאראמיטה, "השלמויות", הן המעלות שהבודהיסאטווה מביא לשלמות פנימית ומעשית במהלך התפתחותו. ששת השלמויות בבודהיזם הטיבטי הן נדיבות, התנהגות מוסרית, סבלנות, נחישות, מדיטציה וחוכמה. לעתים מוספות לרשימה הזו עוד ארבע מעלות: פעולה מיומנת, נדר, התגלמות עשר העוצמות, וידע של ההגדרות האמיתיות של כל יסודות הקיום.

קאגיו
הקאגיו הוא אחת מארבע האסכולות המרכזיות של הבודהיזם הטיבטי. המשמעות המילולית של השם היא "שושלת העברה אוראלית", והקאגיו שמים דגש מיוחד על העברה ישירה ממורה לתלמיד. התורה המרכזית של הקאגיו היא המהאמודרה (החותם הגדול) שגורסת כי התודעה אינה "דבר" אלא זרם ספונטני וטבעי ללא קביעות. האסכולה נולדה במאה ה-11 עם המורים ההודים טילופה ונארופה שנודעו במעשיהם הקיצוניים שקראו תגר על המוסכמות הקונבנציונליות. משם היא הגיעה לטיבט עם מארפה המתרגם ועם תלמידו, גדול היוגים והמשוררים של טיבט, מילארפה. בקאגיו יש כמה זרמים, כשהגדול בהם הוא הקארמה קאגיו, שבראשו עומד הקארמאפה.

רינפוצ'ה
"היקר". כינוי כבוד למורה טיבטי, הניתן בעיקר למורים בכירים בבודהיזם הטיבטי.

שאמבהאלה
מיתוס חשוב ומשיחי בבודהיזם הטיבטי המתאר את נצחונו הסופי של הטוב על הרע במלחמת יום הדין. שאמבהאלה היא ממלכה קסומה וסודית ששוכנת צפונית לטיבט, חבויה מעיני כל, ונשלטת על ידי שושלת מלכים צדיקים שלמדו ישירות מהבודהה את תורת הקאלאצ'אקרה. אין ענישה או כליאה בשאמבהאלה. אין מחלות או רעב. האנשים הם טובים, חכמים ועושים טוב. הממלכה היא עשירה מאוד ומבתיה שעשויים אבנים יקרות עולה אור החזק מאורו של הירח. שאמבהאלה היא אחד מהעמקים הנסתרים שהופכים נגישים לבני האדם בזמני מצוקה.
על פי המסורת הנהוגה בבודהיזם הטיבטי, אנו נמצאים בעידן חשוך שבו הדהרמה, התורה הבודהיסטית, נמצאת בשקיעה. העניינים יידרדרו עוד, שנאה ואלימות ימשלו בכל, ויגיעו אפילו לשאמבהאלה. כאשר כך יקרה ייצא מלך שאמבהאלה בראש צבא של אלים למלחמה הסופית בין כוחות הטוב והרוע שתציל את העולם מהרס ותפתח עידן חדש של נאורות.
המורה הטיבטי הגדול צ'וגיאם טרונגפה הקים הוצאת ספרים גדולה בשם שאמבהאלה, שמוציאה ספרים בנושאי בודהיזם, טיבט, ורוחניות באופן כללי.

שנגרי-לה
כינוי לטיבט כגן-עדן קסום ומיתולוגי, שהופיע לראשונה בספרו של ג'יימס הילטון "אופקים אבודים (Lost Horizons)". השם שנגרי-לה הלהיט מאז את הדמיון המערבי, והופיע בספרים, סרטים, ומסעדות רבות. מקור השם אינו בטיבטית, אבל הוא מבוסס כנראה על המיתוס הטיבטי של שאמבהאלה.

שפה
השפה הטיבטית שייכת למשפחת השפות הטיבטו-בורמזית. הגיית הטונים בטיבטית פשוטה יותר מאשר בסינית. בגלל השטח העצום ודרכי ההימלאיה המשובשות, התפתחו בטיבט דיאלקטים שונים. אנשי מזרח טיבט (קאם ואמדו), למשל, נבדלים מבני להאסה באופן ההגייה.
הטיבטים אימצו במאה ה-7 כתב המבוסס על האלף-בית הסנסקריטי מהודו, בניגוד לכתב הסיני המבוסס על סימניות. הכתב הטיבטי מורכב מאוד, והקשר בינו לבין הגיית המלה מורכב עוד יותר. שמו של הבודהיסאטווה של החמלה, צ'נרזיק, נכתב למשל בתעתיק מדויק לאנגלית sPyan-ras gZigs. בהיעדר תעתיק מוסכם מטיבטית לאנגלית, נוהגים אקדמאים להשתמש בתעתיק הזה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s