זן בודהיזם

מאת יעקב רז (מתוך ספרו של וונג קיו קיט "ספר הזן השלם" בהוצאת יבנה)

– מהו קול היד האחת?
– בלא לחשוב על טוב ובלא לחשוב על רע – הראה לי את פניך המקוריים לפני שאביך ואמך נולדו.
חידות-משימות מלכודת אלה הינן חלק מן המסורת הידועה של העולם הקרוי זן-בודהיזם, באמצעותם מלמד המורה את התלמיד אורחות חיים אחרים.

מה לומדים בזן?
מורה זן אמר פעם בתשובה לשאלה על משמעות [הזן, הבודהה, העולם], שאם יש [לזן, לבודהה, לעולם] משמעות, הרי שהוא עצמו טרם התעורר. הזן רואה בנפש המחפשת משמעות נפש בורה. הוא אינו רואה את תפקידו בהענקת משמעויות ותכנים לעולם. הוא אינו מנסה גם להציע תיאוריות אלטרנטיביות לתיאוריות, או אידיאולוגיות, או דתות, קיימות, בין אם אלה הן על מבנה היקום, מבנה הנפש, או הדרך להתנהגות נאותה. זן אינו טוען טענות על העולם. הוא אינו מוסיף אינפורמציה על העולם. לכל היותר הוא מצביע על עובדת אי-הידיעה של העולם. הוא מציע, אולי, לדעת שאינך יודע ולחיות כלא יודע, אבל כבעל אפשרויות אינסופיות לידיעה מתהווה והולכת.
לימוד הזן אינו מוסיף ידע על העולם, אלא משפר את כלי הקשב שלנו. אנו לא לומדים על העולם. אנו לומדים איך להקשיב לו.
למידה רגילה מוסיפה פרטי מידע לתוך מערכת ידועה; היא אינה שואלת שאלות על המערכת עצמה. הזן בודהיזם שואל שאלות על המערכת, על מערכת ההפעלה [היינו מוסיפים היום במטפורה מחשבית]. הוא גם שואל שאלות על השאלות ועל הצורך לשאול אותן, לעתים. במיטבו הוא מבין שגם הוא עצמו עלול להפוך למערכת אוטיסטית ומשתקת, שיש צורך לשאול על הצורך בה עצמה. לכן אמר מורה הזן לינג‘י, ’אם תפגוש בדרך את הבודהה, הרוג אותו!‘, פן ייהפך ’הבודהה‘ לתוכן מקפיא נוסף ברפרטואר האידיאולוגי-דתי של העולם.
הקשב שמלמדים בעולם הזו הוא קשב שאין לו סוף. הקשב שאין לו סוף, ואין סוף הדקויות שהוא יכול להגיע אליהן, אינו מביא אותנו אל המנוחה ואל הנחלה של ’אמיתות‘ מרגיעות. הוא מביא אותנו למודעות לחיים שהם התהוות מתמדת הוא מביא אותנו למודעות לחיים שיש בהם הבנה שהיותנו בעולם מותנה בריבוא נתונים וגורמים; שאנו חיים ברצף ממשי עם אנשים, מזג אוויר, אור שמש, מים ואטומים לאין ספור; שאנחנו נושמים את העולם ופולטים לתוכו אוויר, ושבעצם נשימתנו אנו לוקחים מן העולם ונותנים לו, וכך משפיעים ומושפעים באופן מעודן ופחות מעודן; שחמלה אנושית היא צורת היות בעולם המבינה את הרצף הזה שגם אם אין הוא נראה לעין תמיד, הוא קיים ואנו אחראים עליו; שלעולם כל רגע הוא הראשון והאחרון שלנו; ושאין ’אמת‘ שהיא נעלה מן הקשב המיוחד והחד פעמי למה שמתהווה לפנינו ברגע זה – אדם, בעל-חיים, הרגש שלנו, התחושות, הדעות, המלים; שכל אלה הם בני חלוף, ושחיים הם בדיוק המקום שכל אלה הם בני חלוף ומפנים את מקומם לבאים אחריהם, כדי שיחיו גם הם.

איך לומדים בזן?
את כל אלה עושה הזן בדרכים רבות ושונות. אפשר לציין שני כיוונים עיקריים: דרך המדיטציה המתבוננת, ודרך האיתגור והפרובוקציה. מצד אחד קיימות הדרכים השקטות והמתבוננות של המדיטציה לסוגיה – זוהי דרך תשומת הלב. המדיטציה, המתורגלת יומיום על ידי תלמיד הזן, הינה כלי שקט ומדוייק, שבאמצעותו מתבונן התלמיד בזרם התודעה שלו ורואה בעליל את חלופיות האירועים, הרגשות, התחושות, הקולות והמראות, ומבין כך את השתנותם. בתוך כך הוא מבין גם את היותם חשובים ולא חשובים גם יחד. מדיטציה יכולה להיות בישיבה, בעמידה, בהליכה, באכילת בננה, או בשטיפת כלים. מדיטציה אינה צורת גוף, אלא הלוך נפש של התבוננות ללא פניות וללא שיפוט מוקדם. הלוך נפש זה אינו מחפש לו דווקא ריטואלים, אלא הופך כל עשייה לריטואל, כלומר, למעשה בעל חשיבות. מכאן מוצאו של טכס התה היפני, שאינו אלא הכנת תה לאורח מתוך תשומת לב מדוייקת.
מן הצד האחר יוצר הזן פרובוקציות ואיתגורים אינסופיים של כל המונחים, המושגים, הרעיונות והדימויים שעליהם אנו בונים את חיינו. האיתגור יכול להעשות באמצעות קואנים, שהם אותן חידות-משימות המוטלות על התלמיד כדי שיתמודד איתן במעשיו. המעשים אלה הוא מוכיח נוכחות נקייה, בלתי מותנית בדעות קדומות או דעות קודמות.
מעשה הזן אינו קשור הכרח לחיי מנזר. הזן היפני התקיים מאז ראשיתו בעולמות עשייה רבים – במנזר, באמנויות השונות, בטכס התה, בקדרות, בעשיית גנים, בתיאטרון, באמנויות הלחימה, במבנה הבית, בציור, או, למעשה, בכל עשייה ועשייה של האדם.
המורה הוא זה שמוביל את התלמיד אל ההתבוננות חסרת הפשרות במערכת החשיבה שלו, עד לתובנה החדשה שלו. גם תובנה זו זקוקה, כמובן, להתבוננות מדוייקת וחסרת פשרות, שתביא לתובנה חדשה, וכך הלאה לאין סוף.

זן בעולם המערבי
זן בודהיזם הוא ביטוי שגור בעולמנו הקרוי מערבי. יש קרם לחות זן ואופנת זן ובושם זן, ויש לנו זן בעסקים וזן באמנות הקשת ובאמנות אחזקת האופנוע, וזן בחיי יומיום – זן שחובר עם כל דבר.
מאז ראשית המאה העשרים, אבל במיוחד מן התקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה, ניכרת נוכחות ’זנית‘ מרשימה בעולם המערבי. הזן קסם לאנשים רבים במערב – החל במשוררים, סופרים חוקרים, מוזיקאים, ציירים, פילוסופים, מעצבי גנים, קדרים, מעצבי אופנה, פסיכולוגים ומטפלים למיניהם, ואנשי רוח מכל הדתות. בחמש עשרה השנים האחרונות הוא חודר ומשפיע באופן מרשים בעולם הפסיכותרפיה ולאחרונה גם בעולם הארגונים והעסקים. קבוצות זן רבות בעולם במערבי עסוקות במעורבות חברתית ברוחו של הזן [עבודה עם חסרי בית, עבודה עם אסירים בבתי סוהר], והשפעתו בעולם האמנות עדיין רבה.
מספר קבוצות הזן, מרכזי הזן ומנזרי הזן בעולם המערבי מגיע לאלפים רבים. קבוצות רבות מתרגלות זן בקביעות, לרוב בהדרכתו של מורה, ולעתים גם ללא מורה. רשתות זן מתפרסות מארצות הברית דרך ארצות אירופה ועד אוסטרליה וניו-זילנד; קבוצות אחדות קיימות גם בישראל. קבוצות רבות קשורות ביניהן באינטרנט ומנהלות חיי תרגול אינטנסיביים באמצעות הרשת. אפשר לומר שקיים היום זן מערבי מסוגים שונים, השונים גם אלה מאלה לפי הארצות והמורים המנהלים את הקבוצות השונות. הזן המערבי נמצא בתהליכי ניתוק ממקורותיו האסיאתיים [במיוחד היפניים] ומגבש דפוסי עבודה, מושגים, ואורחות חיים המתאימים לעולם המערבי. הזן המערבי הינו שלב חדש ומרתק בהיסטוריה הארוכה [כאלף ושלוש מאות שנה] של הזן מראשיתו בסין במאה הששית ועד ימינו. כל זאת, כמובן, בלא שמנינו את המרכזים והמנזרים המסורתיים שרובם ביפן, ורבים אחרים בקוריאה, בסין ובוויטנאם.
למרות היותו זרם בבודהיזם, נתפס הזן כצורה של עבודה רוחנית שאיננה ’דתית‘ במובן הרגיל של המילה. הוא נתפס כזרם אוניברסלי, שאינו מתקיים אך ורק בישויות אתניות אלה ואחרות ואינו תלוי תרבות. ה‘סיניות‘ וה‘יפניות‘ שלו היו, אולי, מקור משיכה אזוטרית בתחילת דרכו במערב [’קאראטה קיד‘], אולם יותר ויותר אפשר היה לאנשים רבים, ביניהם אנשי דת נוצרים ויהודם רבים, לראות את האוניברסליות העל-תרבותית שלו.
הזן ומוריו הרבים, אסיאתיים או מערביים, אינם נקיים מחולשות. הם מלמדים אותנו את האנושיות רבת הפנים, הרב ממדית ורבת הסתירות. מורי הזן אינם יכולים לעשות קפיצת דרך, אינם מרחפים באוויר, אינם יכולים לרסק קירות בצעקות, לדרוש דרשות מופלאות, לספר על מודעות קוסמית, לחלק מנטרות, לרקוח שיקויי פלא, להעניק חיי נצח, או לחיות חיי נצח.
מורי הזן הם אנשים. הם יודעים שמחה וצער. הם מתאהבים והם בעלי חולשות. הם מעשנים ושותים ואף אוכלים בשר, לעתים, אלא שאין הם חיים במריבה מתמדת עם חולשותיהם. הם אוכלים, הם שותים, הם מניחים את המקלות.
זן מתחיל במקום בו נפסק הנסיון לשיפור העצמי. הוא ההכרה של מה שנמצא איתנו ברגע זה. הוא ההבנה שמה בנמצא הוא נכון לעכשיו, וברגע זה נכון תמיד. וטוב, ואין לשלול אותו עבור עצמי מדומה שמצוי מעבר לפינה. כאן, אולי, הפנים המקוריים שלפני היות כל צורה, לפני היות אביך ואימך.