בולדר, קולורדו, אוגוסט 2010
החלק הראשון של יומן המסע נמצא כאן
אמפתיה רדיקלית – זה המושג שסיקרן אותי והניע אותי להגיע לכנס בנארופה. ההרצאה עסקה בו וכן גם הסדנא בה השתתפתי לאחר הכנס, לכן אכתוב על שני האירועים ברצף. המושג אמפתיה רדיקלית או "חליפין" הוא במהותו חוויתי, לכן אתן רק הגדרה והסבר קצר.
חליפין – זו החוויה הישירה שלנו את האחר. זו תופעה טבעית, זו השתקפות של התהוות-הגומלין[1], של חוסר הנפרדות שלנו זה מזה. "זה עובד בשני הכיוונים", אמרה קרן, ועשויה להיות דינאמיקה חשובה בפסיכותרפיה.
החליפין שונה מהעברה נגדית[2], המושתתת על חוויות העבר. זו אינה התגובה שלי למטופל המתבססת על ההיסטוריה שלי וזו גם לא אמפתיה המבוססת על הדמיון (אנו משתמשים בדמיון שלנו כדי לקלוט מה יכולה להיות חווית המטופל).
החליפין הוא קצת כמו הדהוד (רזוננס), בו אנו מתחילים להרגיש כמו המטופל, קרן אומרת, ומדגישה שזו אינה טכניקה. כמובן שעלינו להיות ערים לכך שאם אנו לכודים בדפוסים שלנו זה יכול להוביל לתפישה מוטעית ולהעברה נגדית או אמפתיה.
בעיניה של קרן החליפין זו הדרך העיקרית ללמד מטופל מייטירי[3], העובד בשני הכיוונים. אם אנו יכולים להיות בתשומת לב, לגלות סקרנות, רכות, אהבה, ולאפשר לחוויה שלנו להיות מה שהיא – זה חליפין. לדעתה, המטופלים קולטים את זה, את החוויה של חוסר שיפוטיות וש"אני נמצא איתך", וכתוצאה מכך מרגישים טוב יותר.
זה קריטי, לדעתה, בדרך שבה אנו עובדים עם המיינד שלנו בכלל ובתוך המפגש בפרט."Work with your own mind", הוא המסר שלה. המשמעות היא לתרגל מדיטציה, לתרגל חמלה. היא שוב ושוב מדגישה את החשיבות של לדעת ולהכיר את עצמנו.
אחר כך עברנו להתנסות ושיתוף בקבוצות קטנות בתרגיל הנקראThrough the empathy mirror. התרגיל עסק בעבודה עם מישהו שקשה לנו איתו. התרגיל מופיע בספר של קרן The courage to be present (2009), והפרטים עליו מצוינים ברשומה הקודמת.
סדנא: אמפתיה רדיקלית – גישה הגותית להדרכה קלינית
הסדנא עסקה ביישום המושג אמפתיה רדיקלית בהקשר של הדרכה קלינית. המשיכה שלי לסדנא נבעה מכך שחלק ניכר ומשמעותי מהעיסוק המקצועי שלי קשור להדרכת מטפלים מתחומי התנועה, האומנויות וגוף-נפש.
המסגרת המצומצמת הזמינה ציפייה להתנסות יותר מעמיקה ואינטימית עם אנשי מקצוע מנוסים. הייתי סקרנית לגלות מה זה, איך זה בשבילי. רציתי גם לחוות ולראות את המומחים בעבודתם. ובכן, כידוע, ציפיות עלולות להוות הזמנה לסבל…
הסדנא מתקיימת באולם לינקולן שבאוניברסיטת נארופה. סוף-סוף אני בקמפוס הזרוע מבנים קטנים ומזמינים וגינות זן מרגיעות. באולם התכנסה קבוצה של שמונה-עשר איש, שתי המנחות, ד"ר קרן קיסל וגלה ולורן קסלינו, ועוד ארבעה אסיסטנטים.
 רחל בגינת חלוקי הנחל בקמפוס נארופה
|
לאחר היכרות קצרה בין הנוכחים קרן חוזרת ומסבירה מהי אמפתיה רדיקלית/חילופין. שוב היא מדגישה את ההבדל בינה לבין העברה נגדית, ומבהירה שזו חוויה ישירה, לא-ורבלית, המתרחשת ברגע זה ואינה בהתייחסות למשהו אחר. כן, זו עלולה להיות תגובה הרגלית, אך אז המודעות שלנו אליה יכולה לעזור לנו להתחבר למה שקורה.
קרן מציעה שיטה הנקראת גוף-מיינד-דיבור (Body-mind-speech) כדי לעבוד עם המכשולים המקשים עלינו לחוות את ה"חליפין". ניתן לקרוא בהרחבה בספרה למה הכוונה, ואני אתאר כאן את המושגים בקצרה.
גוף – בנוסף להיבטים הפיזיים של הגוף, עניינו גם כל האספקטים של המציאות הפיזית של החיים: תנאי חיים, תעסוקה, סביבה, סגנון חיים…
דיבור – הבעה, יחסים, רגשות, כולל חווית המטפל בשהותו עם המטופל.
מיינד – מחשבות, אמונות ואופי המודעות של המטופל. אני חייבת לציין שקטגוריה זו הייתה המעורפלת ביותר עבור המשתתפים בסדנא.
הגוף והדיבור מתבססים על חוויה ישירה, בעוד שהמיינד נגיש רק על ידי הקשה.
המבנה של המפגש בקבוצת ההדרכה: הצגה של גוף-דיבור-מיינד
ישנו המציג, שתפקידו להביא את המטופל אל החדר ו"להחיות" אותו בתיאור על פי שלוש הקטגוריות גוף, מיינד, דיבור. הקבוצה תפקידה לעקוב אחרי ההצגה ולדווח על חוויתם תוך תשומת-לב. התהליך הזה יוצר את ההזדמנות עבור כל המשתתפים לחוות "חליפין" עם מערכת היחסים המוצגת. כל דבר שמעלים המשתתפים הוא רלבנטי.
לאחר שקרן מסיימת את ההסבר, לורן מנחה מדיטציה שמכוונת לתשומת לב, ואז עוברים לחלק ב' של הסדנא. מתחלקים לשלוש קבוצות קטנות של שישה משתתפים ושני מנחים.
כאן נכונה לי אכזבה ראשונה: איני בקבוצה עם אף לא אחת מהמנחות הרשמיות של הסדנא כמו שפורסמה. הם גייסו אסיסטנטים צעירים משהו, ורצה הגורל שצורפתי אליהם. בהתלבטות קצרה ביני לבין המיינד שלי, (בעזרת מספר נשימות) אני מחליטה לגייס את האומץ של "עמדת הלוחם" ומה שנקרא מיינד של מתחילים, דהיינו, המוכנות שלא לדעת… ואז אני שמה פעמי אל החדר של הקבוצה הקטנה שלי.
 הפעמון הטיבטי גדל-המידות
|
אנו מתכנסים. פול ואור הם שני המנחים. קידה משותפת ויוצאים לדרך. בקבוצה שלי עוד שלוש מטפלות, אחות-מטפלת-מנהלת (שרוצה לדעת "איך עושים את זה" ב-15 דקות ומה מתוך זה אפשר ליישם למחרת במחלקה שלה ברפואה הציבורית), ובחורה צעירה שעדיין לא התחילה את לימודיה…
אני לוקחת עוד נשימה עמוקה.
פול מסביר שאחד מאיתנו יציג על פי הקטגוריות והשאר יגיבו. בגלל קוצר הזמן אנו נעשה תהליך מזורז…
עוד נשימה ואני מחליטה לבקש להציג.
אני מצביעה וכך גם פולה. מה עושים? אני מבחינה בסערת רגשות, במבוכה בחדר ובמנחה שזע בכיסאו באי-נחת. אז אני מבחינה בתגובה ההרגלית שלי שמזמינה אותי להציל את העולם מסבלו וחושבת שאולי אוותר. בסופו של דבר עולה ומתגלה מייטרי, וחמלה כלפי עצמי. כך זה עכשיו, זה חשוב, אני חושבת, נסי להישאר עם האי נעימות שבחדר וראי כיצד זה ייפתר. פול עורך מעין הגרלה ובוחר בי להציג. אני קדה ספונטאנית בהכרת תודה ורכות וצער כלפי פולה.
פתחתי בתיאור המטופל על פי קטגוריות הגוף והדיבור. מהר מאוד התחוור לי שקשה לשמור על תאור תצפיתי ללא שמות תואר (יפה, גדול…). ההנחיה היתה לתת תיאור "טהור" בלי להיכנס למידע איבחוני. הקבוצה כולה (כולל אותי) התבקשה להיכנס גם לתוך החוויה הגופנית. כמטפלת בתנועה גישה זו מוכרת לי, אבל לרוב המטפלים יש בזה חידוש. השומעים התבקשו לעצור אותי ולשאול כל עימת שסקרנותם מתעוררת, ולשתף גם ברגשות ובתחושות הגופניות. הכול רלוונטי.
נשאלתי על הכול: מה היה צבע העיניים של המטופל, איזה לבוש היה לו, הרגלי התנהגות שלו. הופתעתי בשני מובנים: על אילו שאלות ידעתי לענות בלי שחשבתי עליהם קודם ועל אילו שאלות לא. חלק מהשאלות חיברו אותי מייד למטופל, ושאלות אחרות הפתיעו אותי וגרמו לי לחשוב עליו בצורה חדשה. התהליך גילה לי על מה אני שמה לב תוך כדי הטיפול ועל מה לא.
תוך כדי התהליך המשתתפים משתפים גם בתחושותיהם. שניים דיברו על תחושות שעלו בשני מוקדים: בגרון ובבטן, ומחסום שחצץ ביניהם. אחרת סיפרה על צורך שלה (כשהיא חווה את המטופל) לחוש חזק את האדמה דרך כפות רגליה, יחד עם צורך במרחב. אחד הרגיש בחילה. תגובות אלה הידהדו אצלי. לעומת זאת תגובת צחוק של מישהי אחרת עוררה אצלי תמיהה – מה זה?
בתיאור המיינד, הצורך שלי לענות על השאלות (כגון, האם המטופל מודע לנושא זה או אחר) המחיש לי את אותה הנגישות העקיפה שהייתה לי למיינד של המטופל.
התהליך דרש ממני להתנהל בזהירות, משום שקל כל כך לגלוש למילים של הערכה ושיפוט. לעומת הצגות מקרה שהורגלתי אליהם בעבר, נדרשו ממני הרבה תשומת לב ונוכחות שהאירו שוב את הכבוד הרב שאני חשה כלפי המטופל. התהליך כולו עזר להפוך "מקרה" לאנושי.
לסיכום אני יכולה לציין:
א. גיליתי בהנחיות ובהתנסות דברים דומים למה שאני עושה עם המודרכים שלי
ב. קיבלתי שם ומסגרת לאופן ההדרכה שלי שנוצר מתוך ההתנסות, החיפוש והגילוי האישי שלי, ביחס לנקודות המפגש של דהרמה ותראפיה
ג. איישם את הכלים בקבוצת ההדרכה שלי למטפלים
אנקדוטה: בסוף המפגש פולה ניגשה אלי ולאחר חיבוק ספונטאני אמרה שהפרזנטציה שלי אכן נגעה גם בסיפור שהיא רצתה להביא.
[1] התהוות גומלין – עיקרון מרכזי בבודהיזם על פיו, על פיו בשרשרת אינסופית של סיבות ותוצאות הדברים מולידים זה את זה. הדבר נכון הן לגבי עולמנו הפנימי – מצבי התודעה שלנו, הנטיות והדפוסים שלנו וכו' – והן לגבי מעשינו והתופעות החברתיות שאנחנו חלק מהן
[2] העברה נגדית –העברה היא תופעה בפסיכולוגיה המאופיינת בהפנייה בלתי-מודעת של רגשות מאדם אחד לאדם אחר. לרוב, משתמשים במושג זה בתוך קשר טיפולי כהעתקת יחס רגשי מודחק שחש המטופל כלפי אדם משמעותי בעברו – אל המטפל. העברה נגדית היא תגובה של המטפל להעברה אותה עושה המטופל כלפיו או הזדהות המטפל עם הרגשות של המטופל שאינו מודע להם.
[3] מייטרי – מֶטַה בפאלי או מַאִיטְרִי בסנסקריט (בתרגום לעברית: נדיבות לב אוהבת) היא מצב תודעה חיובי. התשיעית מעשרת הפרמיטה המובילות להארה בבודהיזם וכן הראשונה ממעלות ברהמה וויהרה (המצבים הנשגבים). תרגומים נוספים של המילה הם: "נדיבות-אוהבת", "חברתיות", "סימפטיה", "רצון טוב", "נדיבות ו"התעניינות פעילה באחרים". מטה היא יותר מחמלה. חמלה יכולה לנבוע מהצד הריגשי והיא יוצרת צער או מעשה טוב בעוד שמטה היא אהבה כלפי כל הברואים ושמחה כאשר טוב להם.
פסיכו דהרמה בקמפוס ברושים 