מי משתחרר?
– מורי, מי הם אלה הטובעים תמיד בים החיים והמוות?
– החודש השני.
– והאם הם לא רוצים להשתחרר?
– כן, אבל אין דרך החוצה.
– וכשישתחררו מי יקבל את פניהם?
– אסירים.
[סיפור זן]
[הערה: ים החיים והמוות הוא דימוי למעגל הסמסרה, שהוא מחזורי האי נחת החוזרים ונשנים, עד השחרור]
ראיתי פרפר שהתחבט ברגליו וכנפיו, בתוך הפקעת. עד שיצא ממנה, קורים סבוכים בכנפיו.
עד עכשיו, אנחנו אומרים, היה גולם. ועכשיו הגולם קרע את הפקעת ויצא לחופשי – הפך לפרפר.
ככה אנחנו אומרים. אבל האם זה באמת מה שקרה?
האם הגולם 'השתחרר' והיה לפרפר? או אולי מה שהתרחש, השתחרר מן הגולם?
איך עוזרים לטיפת מים להשתחרר?, שואל הפתגם
ועונה –
נותנים לה לנשור אל האוקינוס.
ממה, אם כך, השתחררה הטיפה כשנטמעה במי האוקיינוס? האם בכלל הייתה זו היא שהשתחררה?
אבל באמת, הטיפה לא השתחררה מ'משהו'.
במותה אל הים הגדול השתחררה, אולי, רק מעצמה – מהיותה טיפה אחת, נפרדת, מול מים רבים.
כשאין יותר טיפה, ויש אוקיינוס, אי אפשר לומר על הטיפה שהשתחררה, פשוט כי איננה עוד.
ולזה אפשר לקרוא שחרור, אם רוצים.
השיח הקרוי רוחני מספר לנו לעתים קרובות משהו מתעתע:
'אני', שעושה עבודה רוחנית, מקווה שבסוף הדרך יש מקום שבו 'אני' משתחרר.
למקום הזה אני קורא נירוואנה, למשל. או אושר, שלמות. שחרור.
כלומר, נדמה לי, ש'אני' מסיר כבל כזה ואחר – כעס, למשל. אחריו אשמה, ואחריו ציפיות, וכך עוד כבל ועוד כבל, ואני מתקדם 'לקראת' אותו מקום נכסף בו 'אני' אהיה חופשי.
אני מסיר מעלי חשבונות אינסופיים. אמא, אבא, אהובים, אויבים.מסיר מעלי פחד למשל, מן העתיד, מן המוות.
כל מה שהוא לא טוב אצלי, לא נעים, חיסרון, חולשה, טעות, תעתוע, כל אלה ייעלמו.
ואז, אני חושב, אהיה 'אני' אמיתי. מזוקק. ללא כל אותם עניינים מזהמים, כובלים, מתעתעים, מטרידים.
ו'אני' אהיה, בסוף, נקי מכל כבלי, ומשוחרר. אני, אבל משוחרר. כך 'אני' חושב.
ולא כך הוא השחרור שמציעה דרך הבודהה.
השחרור שמציע הבודהה הוא המקום בו אין מי שמשתחרר, ולכן אין תשוקה להשתחרר.
אפשר, הרי, להשתחרר מכבלים של ברזל, מאהבה שפג קסמה. אפילו ממשכנתא.
אבל ברגע החסד, 'אני' אינני משתחרר, אלא משהו משתחרר מן ה'אני'.
השחרור שמציעה דרך הבודהה היא מאותו 'אני' שלכאורה יהיה משוחרר בסוף הדרך.
אם נרצה להישאר אותו אני, אבל משוחרר מכעס או מפחד, אותו 'אני 'ימשיך לייצר את הכעס הבא, את הפחד הבא.
ו'אני' לא יתעייף מלקוות שהדרך הרוחנית תביא אותו אל מקום משוחרר יותר.
ולא יבין שהתקווה עצמה היא מייצרת הכבלים.
הפרפר אינו גולם משוחרר. וגם לא גרסה משופרת של גולם.
הוא יצור אחר. לא טוב יותר, לא פחות. אחר לגמרי.
הגולם בתוך הפקעת אינו עבד, והפרפר בן חורין, שהשתחרר מן הגולם.
בתוך הפקעת חי לו הגולם את משך הזמן הראוי לו וממשיך הלאה,
כמו שעוברים מבית ספר עממי לבית ספר תיכון, לעיר הבאה בטיול, למנגינה הבאה ברדיו.
וודאי שהפרפר בא מן הגולם. כמו שבאתי אני מהוריי. הוא בא משם מכיוון שהגולם התגלגל לו בדרך הטבע.
התגלגל, לא השתחרר.
הגולם לא עוד ולכן פרפר.
התגלגל כמו שאומרים בעברית.
הוא עוד צורה של המעגל האינסופי של החיים.
במעגל הזה חירות היא העדרו של מי שחפץ באותה חירות.
קל כל כך ליפול בקסמי הדימוי המשומש לעייפה, שבו קורי הפקעת הם המסווה, התעתוע,
והפרפר הוא בעל החירות מכל אלה.
אלא שהקורים הם עוד מעשה של בריאה. לא יותר. לא פחות.
ההזמנה לכך, שהוויתור על השחרור הוא עצמו שחרור, לא מובנת מאליה.
איך זה יכול להיות, אנחנו אומרים? הרי כל חיינו הרוחניים הם האימון הבלתי נלאה לקראת עולם חופשי שכולו טוב.
כשהאבל ירפה אהיה משוחרר. כשהמועקה תיפסק – יוקל לי.
וכך, נדמה לנו, השמחה תהיה החירות מן העצב, ונחת תהיה חירות מאי נחת.
אפילו הבודהה אמר.
אבל עונג אינו משחרר מכאב כמו שהיום אינו משתחרר מהלילה, ולא הסתיו מן הקיץ, ולא השנה הזו מהשנה שעברה.
יום שני אינו שחרור מיום ראשון, והשעה הזאת אינה חירות מן השעה הקודמת, ימים בהירים אינם שחרור מימים מעוננים, ואם ירדתי לבקעה אינני משוחרר מן הפסגה.
ותאוות השחרור לא משחררת. אני משוחרר כשאינני חושק בשחרור.
ואז, טרדת הלב, כמו העליצות, הפחד, השטות וההבל, נראים כמות שהם: יצירי הבריאה,
החומרים שמהם הכל עשוי – חופשיים להתקיים בדיוק כמות שהם.
לשחות בים החיים והמוות הוא השחרור ממנו.
ובכל זאת, אני שואל את עצמי בחשאי, אולי יש פה מישהו שיעזור לי להשתחרר?
מי ייתן ונהיה אור וחושך בלא אפלייה.
פסיכו דהרמה בקמפוס ברושים 
אני עדיין רואה את השחרור הבודהיסטי כמוות בחיים. ולמרות שאין בי פחד מהמוות – לא הייתי רוצה להיות במצב הזה אפילו שיש מחיר לשלם. נילי דיסקין
פשוט ככה.
בלי להשען קדימה על גאולה.
רק על רגליי אני נושנת ומתנדנדת.קלות.
– נושמת
אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי? וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי? וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתַי?