גבולות החמלה, או מורת הדהרמה הראשונה שלי. שיחת דהרמה עם פרופ' יעקב רז

(למי שהגיע לכאן בעקבות ידיעון מס 7, כדי למצוא את "מה כל כך כאנועכשיו בכאן ועכשיו", הנה הקישור הנכון)

איפה גבולות החמלה? – או: מורת הדהרמה הראשונה שלי, או: שרשרת של חמלה

קיודו רושי

מורה הדהרמה הראשון שלי היה קיודו רושי – מורה זן יפני עליז, מוזר, וחכם מאוד ששהה יותר מעשר שנים בישראל והקים מרכז מדיטציה קטן על הר הזיתים החל בשנת 1968. אחרי כן שהה כעשר שנים בניו יורק, ולבסוף היה לאב המנזר של אחד המנזרים החשובים ביותר של הזן ביפן. שם, במולדתו, מת.

 את קיודו רושי פגשתי לראשונה בדירה בשדרות רוטשילד פינת שיינקין, אצל אישה בשם היינקה פיאטלי.

היינקה פיאטלי חייתה מספר שנים לפני כן ביפן, לימדה מוסיקה ולמדה מוסיקה יפנית. שם הכירה את קיודו רושי.

פידיה פיאטלי

היינקה פיאטלי החלה ללמוד בודהיזם שנים רבות לפני כן, זמן מה אחרי שבעלה, פידיה יעקב פיאטלי,  נרצח על ידי טומי בליץ, כשזה ניסה לשדוד את הקופה בקולנוע "צפון" בתל אביב, ברח משם וירה כל עבר. יעקב פיאטלי היה שם ונפצע. יומיים אחרי כן מת.

טומי בליץ: הילד טומי נרדף באנטוורפן של ילדותו בשל יהדותו. אביו מת במחנה מעצר של הגרמנים אחרי כיבוש בלגיה. אימו, הלנה, הסתירה את יהדותה ושלחה את טומי למנזר כדי להצילו.

 הילד, לפי דבריו, למד לשנוא אנשים, והתגעגע לאימו ללא הרף.

אימו רצתה לשרוד, והתחברה לחיילי הוורמאכט. לאחד מהם הרתה וילדה בן. את שני ילדיה שלחה לפנימיה של אגודת ישראל באמסטרדם, ואחרי כן הוברחו לישראל. הלנה נידונה למאסר על שיתוף פעולה עם הנאצים. היא לא שמרה על קשר עם ילדיה.

טומי המשיך להתגעגע.

טומי בישראל היה ילד פנימיות. בגיל 16 נאלץ להתחיל לעבוד לפרנסתו. הוא הסתבך בפריצות, והיה לאדם מטיל אימה.

ב21 באוגוסט 1957 ניסה לשדוד את קופת קולנוע "צפון" ובדרך המילוט שלו הרג את יעקב פיאטלי. פסיכולוג בית הסוהר אבחן שהוא מלא זעם. פעם נמלט מבית הסוהר ואף הצליח לחצות את הגבול לסוריה.

 אוטו אוברהוף: אביה של היינקה פיאטלי. תיאולוג קתולי שעבד ברומא. בתו, היינקה, היתה כנרת מחוננת. ב שנות השלושים, בקונצרט ברומא פגשה את פידיה יעקב פיאטלי, מהנדס אוירונאוטיקה, שעבד בתעשיית המטוסים באיטליה הפאשיסטית. כשחוקקו חוקי הגזע, פוטר פידיה יעקב מעבודתו בשל יהדותו ונאסר. אוטו אוברהוף התערב בשגרירות הנאצית ברומא והציל את יעקב פיאטלי ממחנות המוות.

 היינקה אוברהוף פיאטלי: כנרת מחוננת מילדותה. בת יחידה לאוטו. אהבה מוסיקה יותר מכל. שכנעה את בעלה לעלות לישראל. הם עלו לישראל בשנת 1945, בשנה בה ילדה הלנה, אימו של טומי בליץ, את ילדה השני, לחייל הוורמאכט. היינקה אהבה מאוד את ישראל, אך מעולם לא השתלבה בה. כך אמרה לי אינספור פעמים, לא משתלבת ואוהבת. זרה ואוהבת. בישראל לימדה כינור, מוסיקה. אותי לימדה מוסיקה יפנית. פידיה יעקה פיאטלי היה ממקימי התעשייה האווירית בארץ. ב 1957 הוא מת מכדורי האקדח של טומי בליץ. בביתה פגשתי את מורה הזן הראשון שלי, קיודו רושי, בשנת 1968. היא נעשתה למורה שלי, לצידו של קיודו רושי. היא לימדה אותי דברים שונים על תרבות יפן, בעיקר מוסיקה, ספרות, שפה, אבל בעיקר לימדה אותי משהו אחר. היו לה כעשרים חתולים בביתה, לצד פסנתר כנף, כינורות, וכלי נגינה יפנים ואחרים. בעיקר היא לימדה אותי משהו אחר. היינו נפגשים פעמיים בשבוע. השיעור נקבע לשעה אחת. אבל נמשך כשלוש שעות. ושם למדתי את המשהו האחר, שאינני יכול לומר במלים מהו.

 אחרי מות בעלה החלה להתעניין בבודהיזם. שלוש שנים אחרי המאסר כתב לה בליץ מכתב חרטה על מעשיו. היא החלה לבקר אותו בבית הסוהר. היא שמעה אותו מנגן בגיטרה. היא החלה ללמד אותו מוסיקה. הוא אף ניצח על תזמורת בית הסוהר. בזכות התערבותה זכה חנינה אחרי 15 שנות מאסר. לימים, כשהשתחרר, התפרנס מהוראת מוסיקה. מאוחר יותר הואשם בביצוע מעשים מגונים בתלמידותיו, ונאסר שוב.

 היינקה פיאטלי נסעה ליפן, למדה סנסקריט ויפנית, למדה מוסיקה יפנית, לימדה מוסיקה מערבית, ובעיקר למדה זן בודהיזם. היתה, אולי אחת המתרגלות הראשונות בארץ של מדיטצית זן. בביתה התארח קיודו רושי בראשית ימיו בישראל.

 במשך כמה שנים הייתי מבקר בביתה, לימים ברחוב פינסקר. הייתי כבן לה.

אינני יודע באמת מי היה המורה הראשון שלי – קיודו רושי או היינקה פיאטלי. או אולי מישהו אחר?

כמעט אף פעם לא דיברה על פרשת טומי בליץ. היא דיברה על שבועת הבודהיסאטווה – השבועה לעזור לכל הברואים – לא על בעלה ולא על בליץ.

רק פעם אחת אמרה משפט אחד בלבד:

זו היתה עבודת הריקות [שוניאטא היא אמרה בסנסקריט, ואחר כך, קו ביפנית]. האיש רצח אבל לא היה רוצח. אני כאבתי אבל לא הייתי קורבן. לא היה בי רצון לנקום. או כעס. הייתי צריכה לעזור לו.

 זאת היתה שיחת הדהרמה הקצרה של האישה היינקה פיאטלי, הבודהיסטית, בת התיאולוג הקתולי הגרמני, אלמנת המהנדס היהודי-איטלקי, תלמידת מורה הזן היפני.

 ביום השנה העשרים לרצח בעלה, התאבדה היינקה פיאטלי באגם בגרמניה.

  מאיפה מתחיל הסיפור הזה?

בבלגיה? במינכן? בהמבורג? באיטליה? ביפן? בירושליים? בהודו?

  איפה מתחילה שרשרת הכאב? מתי תיגמר?

 איפה מתחיל סיפור החמלה? לאן הוא נמשך?

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה פרופ' יעקב רז, שיחות דהרמה, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

14 תגובות על גבולות החמלה, או מורת הדהרמה הראשונה שלי. שיחת דהרמה עם פרופ' יעקב רז

  1. sara elizur הגיב:

    הדברים נכתבים ללא הרבה מחשבה

    חמלה לא מתחילה או נגמרת …היא מצב אנושי….ויש בה אהבה מובנית …שורש המילה בעברית טומן בחובו גם את "מחמל" = אהוב
    הכאב קיים…הוא רק משנה צורה מידי פעם

  2. יעקב רז הגיב:

    תודה על המלים
    את מבינה שהשאלות לא היו לתשובות,
    אלא בדיוק למה שאמרת

    תודה שוב
    רז

  3. ברית שניאור הגיב:

    רז היקר, הסיפור נוגע לליבי, מקפל בתוכו סיפורי אנשים, מקומות. גם אני אוהבת לשאול איך דברים התחילו, מה היה בהתחלה של..למשל, איך איש צעיר ישראלי נמשך למוזיקה יפנית, מה היה שם בהתחלה? ואיך המשיכה ההתחלה למה שמתקיים היום?
    תודה ששיתפתה אותנו וגם המשפט הזה של גב' היינקה …"האיש רצח אבל לא היה רוצח. אני כאבתי אבל לא הייתי קורבן. לא היה בי רצון לנקום. או כעס. הייתי צריכה לעזור לו." ברשותך חוזרת ומעתיקה אותו, אפילו שכבר שמעתי אותך מספר את הסיפור. זה מסוג הסיפורים שנשמתי רוצה לשמוע עוד פעם ועוד… אולי עד שתפנים את האיכות הזו ותקיים אותה בעצמה.

  4. הדר הגיב:

    פרופסור רז היקר
    קראתי בעיון את המאמר.האמת היא.שהוא יותר מידי מפורט,לא זכרתי בסוף מי נגד מי.חמלה -או שבנויים לה ,או לומדים אותה,כשמיבנה האישיות מתאים ורוצה בכך,או שלא.לא יעזור שום מאמר שום סיפור.רק ניסיון אישי של האדם,לא דרך ניסיונך.
    תודה.

  5. אבנר הגיב:

    חמלה אינה עלה תאנה לטרגדיה, רוע או חוסר ההוגנות של הקיום.
    היא מתקיימת לצידן. לא דרך הסתרתן.

  6. אורה ענפי הגיב:

    סיפור ה"אין גבולות לחמלה" עשה לי קווץ בנשמה ודמעות בעיניים.
    תודה רבה רז יקר!

  7. עפרה הגיב:

    עבורי, המרגש והמחבר הוא סיפור המסע של כל אחד מהנוכחים בסיפור. לכל אחד מהנפשות הפועלות, במסע שלו היה איזה ציון דרך של התבוננות פנימה והתוודעות אל האחר שבו, לעיתים קטלני אך קיים. המסע שלך , רז, הביא אותך אל מחוזות שחיכו לך . היינקה היתה תמרור ציורי כל כך שאי אפשר היה לא ללכת בשביל המזמין. ועכשיו אנחנו איתך במסע. תודה.

  8. גלית הגיב:

    בסוף היא התאבדה…

  9. נילי דיסקין הגיב:

    אני חושבת שבבסיס החמלה ישנה המודעות(לא הידיעה, לא המחשבה) שבכל אחד מאתנו יש הכל.לכן, אפשרי שמתאבד מי שמבין את זה – ולא יכול לשאת את הידיעה, או מי שמפקפק בה בסוף הדרך מחמת לחץ "העולם החיצון" שלא מצוי בתודעה הזאת. מסובך אולי להבין אבל אני לא יודעת להסביר אחרת. ביי. נילי דיסקין. נ.ב. מצא מאד חן בעיני שמכל הקשר רב השנים עם המורה שלך, לקחת , בעיקר, פנינה אחת. מה שאני מרגישה מכל עניין הפסיכודהרמה הוא שגם הפנינים הבודדות שדליתי – מעשירות לאין שיעור.,,ביי. נילי.

  10. זהבה איטמן הגיב:

    לפעמים אני מרגיש קורבן. לפעמים כל כך כועס שמסוגל להבין רוצח. לפעמים אני מבין שגם רוצח הוא קורבן. לפעמים אני רוצה להמיר את הרגשות ההבנות והרצונות לחמלה גדולה עבור כלנו. מי שרע הוא מי שרע לו. האהבה היא התשובה.

  11. זהבה איטמן הגיב:

    תודה על החמלה. האהבה היא התשובה. מי שרע הוא מי שרע לו. כלנו נמצאים על אותו ציר אנושי של חיי אדם. כלנו שותפים לצורך ביחס.במשמעות ובערך. כלנו באותה סירה.

  12. יאירה הגיב:

    רציתי גם לפגוש מורה כזו
    אמרתי מזל גדול היה לרז בתחילת דרכו פגש מורה כזו
    חשבתי רק מורה כזו תוביל נכון בדרך
    ידעתי שלא תהייה לי מורה כזו
    התאכזבתי
    הבנתי -אוכל למצוא מורה כזו בכל אדם בכל אישה בכל ילד שאפגוש
    אתבונן בכל אדם בכל אישה בכל ילד שאפגוש
    אמצא.
    מורה כזו בת שלוש וחצי- ספור אמיתי
    שרה הקטנה הולכת לגן של המושב
    בגן אוהבים הילדים, בקיץ החם, להתפשט ולהכנס לברכה
    רק רועי הקטן לא נכנס
    יום יום הוא לא מוריד את הבגדים לא מסכים להתפשט,הוא עומד בצד הוא מתבונן בילדים השמחים במים לא נכנס.
    יום אחד (לפני יומיים) שרה הקטנה נגשה אל רועי, נתנה לו יד, אמרה לו: " גם אני כמו אתה, בוא" וקפצה אתו ביחד בבגדים לתוך הברכה.
    רועי השתכשך במים שמח.
    תודה

  13. איציק הגיב:

    גב' פיאטלי המדהימה הייתה מורה שלי לכינור בשנות החמישים .ביתה ברחוב שד'ל היה לי לבית שני. זוכר אני כיצד עזרה לתלמידים שידם אינה משגת במימון טיפולי שיניים.ואת התזמורת לכלי קשת שהקימה בביתה שם גם ערכנו חזרות בהם השתתף גם בעלה שניגן בצ'לו.זוכר את ריח עשרות חתולי הרחוב שמלאו את הבית .ללא ספק הייתה אישיות שהשפיעה עלי יותר מכל מורי מאז ועד היום.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s