מן המקום שבו אנו צודקים… שיחת דהרמה עם יעקב רז

–        מורי, ראה, כמה יפה ההר הקדוש

–        נכון, אבל כמה חבל.

[סיפור זן]

לעתים, ביני לביני, נדמה לי שאני לפעמים בצד הנכון. באמת, בכנות, בענווה.

אני בעד המדוכאים ונגד המדכאים. אני בעד צדק חברתי כמובן. אני בעד השלום ונגד המלחמה.

אני מנסח מכתבים וחותם על אחרים.

כולם בצד הנכון.

אני נגד אלימות, אני בעד פעולה לא אלימה, בחמלה, בקשיבות.

 אני בצד הנכון.

 זו לא צדקנות. זו פעולה ופעילות שבאות מתוך הקשב הנובע מן המדיטציה היומית שלי, פעמיים ביום.

בקשב עמוק אני מתבונן ויודע שאיני יכול לשבת בשקט ועלי לפעול בעולם.

ועלי לפעול ביתר שאת כשאני רואה אי שוויון ואי צדק ואטימות, ועוולה גלויה וסמויה.

איני יכול לשבת על הכרית. אני צריך לחזור אל כיכר השוק ולפעול שם.

אימון הדהרמה שלי אינו יכול אחרת, אלא לראות את הגשמתה – יום יום – של שבועת הבודהיסאטווה שלי.

זה כך כבר שנים ארוכות. גם אם נואשתי משיחות אינספור, דיאלוגים שלא מגיעים לשלום, גישורים, פעולות של חמלה והבנה ושימת עצמי בצד השני,

 שהוא המעשה הקדוש ביותר שאפשר.

שכול עם שכול, עיוורון עם עירוון.

 ובכל זאת יש בי טרדה לעתים. ואני מתבונן.

 ואז אני רואה שוב, שהמדיטציה היא מכשיר עדין מאוד מאוד, והיא מגיעה אל התודעה הדקה מאוד מאוד

ואז היא אומרת לי, המדיטציה: הטרדה שלך אינה בשל היותך בצד הנכון, ואולי חלילה, בצד הלא נכון.

 הטרדה שלך היא בשל היותך ב'צד' כלשהו.

גם אם הוא באמת נכון.

נכון לעכשיו.

שהוא כאן ולא שם,

וש'שם' מצויים אלה שצריך נגדם ומולם לעשות מעשה

כאן ולא שם, ושוב כאן ולא שם

 ואז ה'צד' הזה, מצטדק לו יותר ויותר ואינו מבחין, פה ושם, שהעור מתעבה לו ומתקהה.

מעט, לא הרבה. כמעט לא מורגש. המילים נכונות, הרגש נכון, התודעה רוטטת, ובודקת, ובוחנת. ומטילה ספק, ושואלת שוב ושוב.

אבל צודקת, ובמקום הנכון.

ואינה רואה. אינה רואה את מארה מתגנב לו עם שלט וכרזה צודקת מאוד. שאי אפשר שיהיה איתה וויכוח.

 וזה מקום שראוי לבחינה של אינסוף תדרים.

לעיון בצלילים העיליים של הרוח הגדולה.

 שאין בה צדדים.

 האם יש צדק בשיחה הזאת? איני יודע.

 מן המקום שבו אנו צודקים

לא יצמחו לעולם

פרחים באביב.

                      המקום שבו אנו צודקים

הוא קשה ורמוס

כמו חצר

אבל ספקות ואהבות עושים את העולם תחוח

כמו חפרפרת, כמו חריש

ולחישה תישמע במקום

שבו היה בית

אשר נחרב

[יהודה עמיחי]

 ולסיום, אביא מן המקורות שלעולם יש בהם שעון מעורר:

 צדיק אחד יצא טרוד באמצע שיחה עם אחד מאנשי הקהילה שבאו להיוועץ בו. לימים סיפר לאחד מתלמידיו את סיבת הטרדה:

'כשאנשי שלומנו נכנסים ליחידות ומגלים נגעי פנימיות לבבם, איש איש באשר הוא, הנה כל דבר שמספר המספר צריכים למצוא בעצמו בדקות ודקות שדקות, ואי אפשר לענות לשואל דבר תיקון וסדר אמיתי, עד אשר לא יתקנו תחילה בעצמו ורק אז יכולים לתת עצה וסידור לתיקון. וביום ההוא נכנס אלי איש אחד, שנבהלתי לשמוע את דבריו, ולא מצאתי בעצמי חס וחלילה חס וחלילה אפילו שמץ דשמץ מעניין כזה גם בדקות שדקות, ונפל במחשבתי  שמא הוא העלם הרע הנמצא בעומק דעומק נשמתי עד כדי שאינני מוצאו, ומסיבה זו הרעידה את עומק נקודת נפשי.'

 בקידה עמוקה

יעקב רז

פוסט זה פורסם בקטגוריה פרופ' יעקב רז, שיחות דהרמה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על מן המקום שבו אנו צודקים… שיחת דהרמה עם יעקב רז

  1. נילי דיסקין. רמת השרון הגיב:

    כתבתי ונמחק. אולי זה רמז לקצר.כתבתי שמילדות לא הייתי זקוקה למדיטציות או תובנות בודהיסטיות והייתי במקום דומה לזה שלך ( שנחווה על ידי ככואב) אבל כשהייתי צריכה להפגש עם רוצח נכדתו הקטנה – לא עמדו לי כוחותי, עד שנחי, בסבלנות אין קץ, במשך למעלה משעה עבד איתי עד שאיתר ברזולוציה מאד גבוהה ומדוייקת את מה שאני לא הייתי מודעת לו ( שכל השנים עבדתי עם אנשים אומללים שעשו מעשים "רעים" דרך התחברות איתם בגובה העיניים, בלי שיפוטיות,ופתאום לא יכולתי. )נחי קרא לזה "איכפת לך להיות בודהה סוג ז'? ועם התובנה באה ההקלה הגדולה, וה"רשות" להיות שם בגוף – ולא בנשמה ,כי עדיין לא הייתי במקום שיכול.. בעניין זה לי עשה טוב לקרוא את ספרו של קן ווילבור "קיצור תולדות הכל" בתרגומו הנפלאר של יובל אידו-טל, ששם מנסה ווילבור לראות את הניגודים או "הצדדים" כצבעים שונים באותה קשת. וחוץ מזה – מה שלומך? נילי דיסקין.

  2. gidi הגיב:

    נפלא. תודה רבה.

  3. עפרה הגיב:

    למדתי לא מזמן
    כי אכן שכול עם שכול
    עיוורון עם עיוורון
    וגם מדיטציה עם מדיטציה.
    מרחב נפתח
    והזמן.

  4. e הגיב:

    בקידה עמוקה

  5. איציק הגיב:

    "- מורי, ראה, כמה יפה ההר הקדוש
    – נכון, אבל כמה חבל.
    [סיפור זן]"

    קראתי. נשימתי נעתקה. דמעות עלו בעיני.
    המילים הללו עדיין מהדהדות בתוכי.

    אבל

    האם בכלל זוהי כוונת הכותב?
    האם זו באמת, כפי שטוענים, כתיבה מדודה מדוייקת.
    ואולי זה סתם אוסף מילים של משורר מסוג ז'?
    אולי אני ילד המוצא בשירבוט את יצירי דמיונו?
    אולי אני סתם סובא הנהנה בקיאו?
    אולי אני מאונן שחושב שמצא אהבה?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s