מי בא? מי הולך? שיחת דהרמה מס' 14 עם יעקב רז

כשאני מביט לאחור

איש שפגשתי

היה לערפל

 

[שיר האיקו יפני מאת שיקי – מאה 19]

 וימלקירטי היה איש עסקים עשיר ותלמיד חשוב של הבודהה. הוא לא גילח ראשו ולא עזב את ביתו ולא היה לנזיר. הוא לא הצטרף לעדת הנזירים הנודדת, אלא המשיך לעסוק במסחר והיה בעל בית. הוא היה חכם גדול, והחיבור הקרוי על שמו נחשב לאחד החשובים בבודהיזם המאוחר.

 יום אחד השים עצמו חולה. הבודהה שלח את תלמידיו הבכירים לבקר את וימלקירטי, אבל אלה סירבו תחילה, כי נסיונם עם וימלקירטי לימד שהוא מעמיד אותם בחריפות ובלא רחמים על ליקויים בהבנתם את התורה.

 לבסוף החליט מנג'וסרי, הבודהיסאטווה של החוכמה, ואחד מתלמידי הבודהה, לבקר את וימלקירטי.

 חשב לעצמו וימלקירטי,

'הנסיך מנג'וסרי עומד לבוא הנה. מי יתן והבית הזה יהיה לריקות.'

אז, באורח פלא, התרוקן הבית. אפילו שומר הסף נעלם. לא נותרו כסאות או ספות, מלבד מיטת חוליו של וימלקירטי.

אז ראה וימלקירטי את מנג'וסרי ואמר לו,

'מנג'וסרי! ברוך הבא מנג'וסרי! ברוך אתה בביתי! הנה באת, בלא שבאת.'

ומנג'וסרי אמר,

'אכן כך, בעל הבית. מי שבא, בסופו של דבר לא בא. מי שהולך, בסופו של דבר לא הולך'.

 מה זה?

למה הם מתכוונים כשהם אומרים 'מי שבא לא בא, מי שהולך לא הולך'?

ומה הקשר שבין הבית שהתרוקן, העלמותו של שומר הסף, והאמירה המוזרה הזאת?

הרי כשאני בא, אני בא, וכשאני הולך, אני הולך.

 האמנם?

 

'יצאתי' מן החדר, ואני עדיין 'בתוך' הבית. לא יצאתי לשום מקום.

'יצאתי' מן הבית, ואני עדיין בשכונה, וכשיצאתי משם אני בעיר, ואחר כך, בארץ, ביבשת, ביקום, במרחב האינסופי.

מאין יצאתי, לאן נכנסתי?

 

במקום שיש מחיצות, יש 'חוץ' ו'פנים', יש כניסות ויש יציאות.

המלט נכנס לבמה. המלך ליר יוצא ממנה.

מישהו נכנס לחיי. אני נכנס לתפקיד.

אתה נכנס לשנתך העשרים וחמש. את יוצאת מקשר.

 

מאין ולאן אנחנו הולכים? מתי נגמר ה'אין' ומתי מתחיל ה'לאן'?

ממתי אנחנו נכנסים ל'תהליך'? מתי מתחילה אהבה? מהו הרגע שבו 'נכנסנו למערכת יחסים'? לאן הלכה האהבה שהיתה, כשיצאה מכאן?

מתי התחיל הרגע הזה? ממתי נכנסתי ל'עכשיו'? ל'כאן'?

בשאיפה, בא בי האוויר? בנשיפה, הוא יוצא?

האם הכאן ועכשיו שלי מכיל אותך, את ואתה וכל זה,

או שהוא מוקף בכתלים של מידות ושעות?

היכן נמצא את הגבולות שבגללם אני 'בא' ו'הולך'?

 

בשדה פתוח לאין סוף, אין בא ואין הולך.

אני פשוט שם.

משוטט מן הגבעה לשדה, מן היער לאגם,

מביט בפרחים שמזדווגים עם דבורים

ואלה מפרים את אלה בשמחה אביבית גדולה

בלא שיתערבו כאן עושי המדורים,

שמקפידים על כניסות ויציאות של מינים וזנים.

 

אין שומר סף לשמיים ואין שערי כניסה שם.

העננים אינם באים אליהם ואינם הולכים משם.

הם נעים בעולם שאין לו גבולות או שערים.

הרוח לא נכנסת לצרפת ולא יוצאת מספרד.

 

וודאי, אפשר לתפוס שדה שאין לו סוף,

להציב בו גדרות, שערים ושומרי סף,

לבנות בו בית,

לקבע בו דלתות, למלא אותו ברהיטים.

ואז יבואו בו אנשים ויצאו ממנו.

לעתים נישמר מהם. נילחם בהם. 

או נקבל אותם, ברוב טובנו.

ניפרד מהם ונקונן על לכתם.

 

נוכל לשים גבולות בשמיים, ולהגיד לעננים אין יוצא ואין בא.

שומרי הסף יהיו שם להדוף אורחים בלתי קרואים, שלא יבואו.

או להחזיק באורחים רצויים מאוד. שיישארו לעולם, שלא ילכו.

 

וימלקירטי רוקן את ביתו, שומר הסף נעלם. נעלמו קירות ביתו.

המרחב היה פתוח,

ומנג'וסרי פשוט שם.

לא בא. לא ילך.

 

בלא כתלים,

אולי יסעו הספרים אל אלה שחפצים לקרוא,

הציפרים ינחתו על שולחני,

ואראה את שקיעת השמש באיים הרחוקים.

אגע בליבך, בטנה בבטנה.

אהיה, כי אני רואה אותך מביט בי,

ואמצא הרבה חן בעיניים האלה,

שקולן נשמע בי ואני נודע בהן.

והלב פעור, שותת, הצלעות פרושות.

ובשל כל אלה הנני.

 

כשאני מעלה מבטי מעט מעלה, מעל גגות העיר,

אני רואה אינסוף.

 

משב הרוח על פני,

ותנועתו – מסעי השמיים.

פוסט זה פורסם בקטגוריה פרופ' יעקב רז, שיחות דהרמה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על מי בא? מי הולך? שיחת דהרמה מס' 14 עם יעקב רז

  1. הו…
    זה כל כך יפה,
    המילים נעתקות ונותר רק מעין חיוך של חתול הצ'שייר
    אני מלאת הוקרת תודה
    אני מצמידה ידי ומרכינה ראשי
    תודה, מעומק הלב

  2. ירדן הגיב:

    מה שבמילים האלו…מה שבינהן…מה שמעבר להן…כל זה הילך על נפשי קסם…
    תודה.

  3. נוגה הגיב:

    האין זאת פשוט הישיבה במדיטציה. כך לשבת בשקט בשקט .נושמים קשובים מתחברים מתפזרים
    זורמים.אופס נרדמה לי הרגל.

  4. נילי דיסקין הגיב:

    סגירת המעגל הזאת כל כך מעניינת! גדלתי וצמחתי לבד. בשדות. והייתי אחת עם הכל. כל האנשים הטובים שרצו לעזור/ לגדל/ לחנך אותי – מידרו את כל העולם וחרצו אותו לפיסות מובדלות. בסוף חיי אני חוזרת לשנות הילדות האלה ויודעת שהכאב הגדול של לגדול לבד, רק עם הטבע ,( שאליו גם דיברתי) . הוא בעצם מתנה גדולה. אבל נדרשו לכך כל כך הרבה שנים! נילי דיסקין.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s