כאב הברכיים של מורה הזן. שיחת דהרמה מס' 13 עם יעקב רז

הקטע הבא הוא הקדמה שכתב יעקב רז לספר   "בתוך השלג הדק – שירת הזן של דוגן וריוקאן".  תרגום מיפנית, וכתיבת מבוא והערות: איתן בולוקן.

–        So, roshi, how are you today?

–        Fine! Fine!

–        Come on, roshi. Don't you ever have bad days?

–        Bad days? Sure! On bad days I fine. On good days I fine

–        אז איך אתה היום, רושי [המורה]?

–        בסדר! בסדר!

–        נו, באמת, רושי. אין לך אף פעם ימים רעים?

–        ימים רעים? בטח! בימים רעים אני בסדר. בימים טובים אני בסדר.

[מתוך Ambivalent Zen מאת Lawrence Shainberg]

 כך שמעתי: פעם אחת שכן הבודהה בחורשת ג'טה עם עדה גדולה של נזירים. כשהגיע זמן הארוחה, עטה הבודהה את גלימתו, נטל את קערת הנדבות שלו, והלך לעיר הגדולה לקבץ נדבות מזון. כשסיים, חזר למקומו, אכל, הניח את הגלימה ואת קערת הנדבות, רחץ את רגליו, התקין את מושבו וישב.

['סוטרת היהלום',  פרק ראשון]

 גם בקערת הנדבות שלי – ברד

[שיר האיקו מאת סאנטוקה, נזיר משורר יפני בן ימינו]

מורים רוחניים יש להם פנים רבות. יש שהם רהוטי לשון ומלאי קסם שמכשף את שומעיהם ורואיהם, והם מוציאים מפיהם דברי חוכמה עילאית ומעוררת השראה. יש הלובשים גלימות לבנות וזרי פרחים על צווארם וחזם ויושבים על כס מלכות מול תלמידים פעורי פה. יש שעוטים גלימות כתומות וקדים קידות. יש שהשראתם באה בשל חדות הלשון והנוהג, שמעמידה את תלמידיהם מול מראת הקיום שלהם. מורים אלה ירסקו את תעתועי התודעה והאמונה של התלמיד עד שזה יתעורר, עד שיוולד מחדש. ואולי יבחר בשם חדש.

יש צנועים. יש יהירים. יש התובעים מתלמידיהם להטיל ספק בדעות ובמורים, תוך שכנוע עמוק בדעתם שלהם ובאמת שהם מיצגים. יש המנצלים את נפשם, כספם ותומתם של תלמידיהם. יש שמיטיבים מאוד עם תלמידיהם ועם סביבתם. יש הדורשים דרשות. יש העונים על שאלות. יש שתשתובתם מהירה וברורה ויודעת, וכל סוגיה באשר היא תמצא אצלם מענה נאור מוחלט מאין כמוהו. יש כאלה שמשוחחים עם שומעיהם, ומלמדים אותם את הדרך הנכונה בדוגמה אישית. שיתבוננו וילמדו. יש המתרגלים עם תלמידיהם לאכול תפוח בתשומת לב.  יש מורים שכל מעשה ואירוע הוא הזדמנות עבורם לדרוש ולהרביץ תורה. יש שמצביעים על תוכנית הבריאה, ועל הדרכים להשיג גאולה. יש הרושפים בלשונם ויש הדוברים בלחש. אחדים מצליפים ללא רחם. אחרים מחבקים. מחבקים ממש.

 ויש גם מורים, שמשחקים עם ילדים, פוחדים, מזיעים, נכשלים, לובשים כובע בייסבול, מביטים בזקנתם, ברשת היתושים, בברווז השט במים. מורים אלה אינם יכולים לעשות את קפיצת הדרך, לרחף באוויר, לרסק קירות בצעקות, לחלק מנטרות, לרקוח שיקויי פלא, להעניק חיי נצח, או לחיות חיי נצח.

הם יודעים שמחה וצער. הם מתאהבים, גם בזקנתם. הם מעשנים ושותים לפעמים, אפילו אוכלים בשר לעתים. הם אינם חיים במריבה מתמדת עם חולשותיהם.

הם אוכלים. וכשהם שבעים, הם מניחים את המקלות.

הם מתעטשים לפעמים, וגם יראים מן המוות.

הם אנשים, שגם מלמדים.

 שניים מן המורים האלה, דוגן וריוקאן, כתבו את השירים הנפלאים המתורגמים בספר הזה.

 ודאי. הם ידעו גם לומר לתלמידיהם מה נכון והזהירו אותם ממכשולים. הם כתבו על זה. דרשו דרשות, ותלמידיהם רשמו מפיהם. לעתים קרובות הם כתבו שירי תורה. חלק מהשירים כאן הם דרשות פואטיות כאלה.

אבל הם כתבו גם שירים אחרים.

שירים אחרים אלה הם דבריו של האיש הפשוט ששמט את המורה שבו, והוא אז אדם שברירי, בבדידותו, במבטו התם בפרח. איש שפוחד לעתים. גופו תשוש לפעמים.

ואז, פרח הסיגלית אינו הזדמנות עבורו לדרוש דרשה או להדגים משהו מתורת הבודהה.

פרח הסיגלית הוא עצמו תורת הבודהה.

הוא עצמו הבודהה.

הוא סיגלית שאין צורך להטריחה בתורת הבודהה. כי היא צלולה כל כך כמות שהיא.

אנשים אלה משחקים עם ילדים ולא רוצים שזה ייגמר.

ברגעים זעירים כאלה שנרשמים בשיר מופיע מורה הזן סתם איש, וזו תורתו היפה ביותר.

היא שלמה בפגמיה. חזקה בחולשתה ואינה בושה.

המורה הזה יודע לעטוף את העצב בשרוול הבד.

 מורה זן בן ימינו סיפר יום אחד לתלמידו על חיים ללא גבולות. בחיים ללא גבולות ידך ריקה ולכן תוכל להניח בה כל דבר, אמר. תודעתך היא כמו מראה. תבוא גורילה, תשקף גורילה. תבוא מיס יוניברס, תשקף מיס יוניברס!

ואז תהה התלמיד,  איך זה שהוא, המורה, מצטנן לפעמים;  איך הצטננות יכולה לקרות ב חיים ללא גבולות?

אמר לו המורה, הצטננות היא היא חיים ללא גבולות. הרי תודעתך היא כמו מראה. יום אחד משקפת הצטננות. יום אחד – בריאות. יום אחד – כאב. יום אחר – שמחה. עוד יום, והרי לנו שניהם.

יש מקום לתשוקות קטנות, יאמר: תאווה לגבינת קוטג', למשל. למבקשי השלמות יגיד, שדגים אינם יכולים לחיות במים שהם צלולים מדי. אם ישאלו אותו על הארה, יספר איך ברכיו כואבות כשהוא יושב במדיטציה. הוא יעודד את תלמידו להיות טיפש, ולו לשנייה, ואז אולי יראה נכוחה. הוא יחגוג עם תלמידיו ימי הולדת וימי מוות. הכל שווה בפני הקיום.

הוא לא יבטיח שהכאב יעבור.

הוא יבטיח שהצער יבוא שוב.

ושהחירות איננה בסילוק הצער מחיינו.

החירות האמיתית היא השחרור מן התשוקה להיפטר ממנו.

  – האם הזן יכול להביא אותך מעבר לכאב?

– בטח!

– איך?

– קח אותו!

  הוא יחשוד במי שדבק מדי בישיבת המדיטציה. הוא יחשוד גם במי שמטיף נגדה בלהט. אבל הוא יאהב את שניהם; הם הרי חלשים כמוהו. בחיוך שובב יסלק את הכרית מתחת לישבנו של החסיד-מדי, ישליך את כתבי הקודש, ויצחק צחוק גדול ומתגלגל מן ההבלים שהוא עצמו משמיע, איך התיידד עם מקק, למשל.

הוא יהלל את הנזיר שסרח ולא רוצה עוד לשבת במדיטציה. לא רוצה, אז מה?

 אם תקריב הכל, לא תפחד מדבר, אמר יום אחד המורה לתלמידו.

וכשזה התפעל מן החוכמה הזאת וסיפר למורה איך זה האמירה שינתה את חייו, אמר לו,

אין מה להקריב: הרי אין לך כלום, אז איך תקריב משהו?

 בשירתו מספר איש-מורה כזה, שהמעט שיוכל לעשות הוא לבדר את עצמו. בתוגתו. בגופו המזדקן.

שמור על עצמך, יאמר לתלמידו הגאה. שמור על עצמך, בבקשה. אתה רואה אותי, לא? קשה לי לקום, אתה רואה? אנחנו מזדקנים. כולנו.

הוא  יקונן על קערתו ששכח מאחור, יתפעל מהעמק, ירקוד עם הרוח, ינחם את הקוקיה. וישמח להיות לבד, בבקתה, ללא תלמידים.

אם יראה פרפר יוצא מן הפקעת, יעזור לו.

בבקתת ההסתגפות אי שם בהר, ייזכר בנערה שלו, וירד אליה.

 את כתביו יקדיש לבאים אחריו, אם כי הוא בטוח שאפילו עורב לא יטרח להסתכל בהם. אבל אולי מישהו בכל זאת יראה את החיבור, כך הוא מקווה. ואז אותו מישהו יקרא ואז ירגיש, אולי, שפגש חבר בארץ רחוקה.

בכבוד ובענווה הוא יעביר את כתביו הלאה, למי שיקרא ולמי שישליך.

 ריוקאן חי בבקתה פשוטה בהרים. יום אחד נכנס גנב לבקתה וראה שאין שם מה לגנוב, ופנה ללכת. תפס אותו ריוקאן בשרוולו ואמר לו, 'עברת דרך ארוכה לבקר אותי, ולא תוכל ללכת מכאן בידיים ריקות. אנא קח את בגדי.'

הגנב הנבוך לקח את הבגדים והלך משם.

ריוקאן ישב עירום ואמר לעצמו, 'חבל, הייתי יכול לתת לו את הירח היפה הזה.'

 ואז כתב את השיר

 הגנב

הותיר אותו מאחור

הירח בחלון

 האיש-מורה הזה עוטף את הבדידות בשרוול הבד.

 אכלתי, שבעתי, אני מניח את המקלות

[שיר המוות של סאנטוקה]

פוסט זה פורסם בקטגוריה פרופ' יעקב רז, שיחות דהרמה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על כאב הברכיים של מורה הזן. שיחת דהרמה מס' 13 עם יעקב רז

  1. ג הגיב:

    לכמה רגעים השתקף בתודעה מה שכתבת. עכשיו משתקפת תודה.

  2. נטע הגיב:

    רגע שפתאום עולה התרגשות ותחושה של לב רך ורחב כשאני קוראת את שכתבת. תודה

  3. איילה ניר הגיב:

    הלוואי, עלי, עלינו, על כולנו, על העולם כולו

  4. יונה הגיב:

    כן, מורי היקר. אני קוראת את כתביך וכמוני רבים. אינך בודד או אולי כן.
    מעניין אותי לדעת איזה מורה אתה בעיניך, אחד מאלו שתארת? איזה היית רוצה להיות?
    איך אתה חושב שמצטייר בעינינו? בעיני?

  5. Shlom H הגיב:

    האם אתה מכיר חברת אירוח שרת משחקים טובה עם לוח בקרה, תוספות, FTP וכל הרשאות הגישה האחרות. נסה
    http://pingless.co.il
    !

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s