בעקבות פרסום במוסף הארץ: נחי אלון וחיים עומר על "נטילת אחריות מתוך עמדת כח" . חלק ראשון

ביום 19.6.2010 התפרסמה במוסף הארץ כתבה על נחי אלון, אחד משני מייסדי פסיכו-דהרמה. הכתבה מתייחסת לפרסום לפני שנתיים על מעשיו של נחי אלון בצבא, ועל חייו מאז מתוך לקיחת אחריות וכתיקון, ולקורות אותו מאז פרסום זה. במסגרת הכתבה, מוזכר מאמר שכתב אלון לפני מספר חודשים, יחד עם הפסיכולוג חיים עומר, שמשלב התייחסות אישית עם הצעה לתיקון ברמה הלאומית.  הנה המאמר כאן.

על נטילת אחריות מתוך עמדת כח

מאת: נחי אלון וחיים עומר1

 חלק א'. רקע אישי – נחי אלון

 
באפריל 2007 התפרסמה כתבה אודותי במוסף "הארץ". הכתבה עסקה בהריגת אזרחים פלסטינים במלחמת ששת הימים בעזה, שנעשתה ביוזמתי ובפיקודי, ובמאמץ התיקון שעשיתי בשנים שלאחר האירועים הללו. בימים לא-קלים שלאחר פרסום הכתבה , הייתי מוטרד במיוחד מתגובתם הצפויה של כמה חברים פלסטינים-ישראלים שאיתם עבדתי באותם ימים במסגרת ארגון המקדם שוויון וצדק חברתי. במסגרת זו עבדתי איתם על ניהול בונה של מאבקים. הפרסום היה לכאורה מהלומה על היחסים שנרקמו בינינו, וחששתי שמא חברי הפלסטינים יתנערו ממני פה אחד.

 נפגשתי איפוא עם כמה מן החברים , גברים ונשים, כולם באמצע החיים, לוחמים נחושים וגאים במאבקים על זכויות הערבים בארץ. היו מביניהם כאלו שקראו את המאמר, ולמי שלא קרא סיפרתי את עיקריו. ואז הוספתי: " חשוב לי לפרוש בפניך את הדברים בשלמותם, ולבחון איתך האם תרצה להמשיך ולעבוד אתי או שתחליט להתנער ממני. רצוני לדבר איתך על הדברים הללו בגילוי לב וביוזמתי. העניין המתואר הוא קשה, ואיני רוצה לרכך אותו. איני רוצה גם להתנצל, להצטדק, להסביר ש'לא היתה לי ברירה' , 'דברים כאלו קורים במלחמה ' או 'זה התרחש לפני 43 שנים, הייתי צעיר' וכו'. איני מבקש סליחה, או אפילו הבנה וקבלה. איני מתכוון לשכנע אותך שנכון יהיה להמשיך ולעבוד יחד. השיחה הזו באה ביוזמתי ומהצורך שלי לדעת שבינינו בוררו הדברים ואין משקעים סמויים.

 איני רוצה לתבוע ממך להתאמץ רגשית או מעשית מעבר למה שמתאים לך. אוכל להבין לגמרי אם, בעקבות הסיפור הזה, תרגיש/י אכזבה ואף טינה כלפי, ואלו יביאו אותך להחליט שאינך רוצה לעבוד אתי יותר. אהיה כמובן שמח אם תחליט שצעדי התיקון שנקטתי בעבר, מעשי בהווה, והמאבק המשותף, מצדיקים המשך של עבודתנו המשותפת, אבל אם תרגיש שאינך מוכן להמשיך בה- אבין ואקבל. חשוב לי שתדע שמה שאני עושה אתכם עתה נעשה מתוך בחירה, ברצון טוב ובמחשבה שאלו הם צעדים חשובים שאני מאמין בהם".

 תגובותיהם האצילות של חברי ריגשו אותי עד דמעות. אף אחד מאלו שדיברתי איתם לא החליט להפסיק לעבוד איתי. נהפוך הוא, הרגשתי שהשיחות הגלויות הללו יצרו בסיס עמוק יותר לברית שבינינו.

 אמר אחד מהם: " האמת–ההלם למקרא הדברים בעיתון היה גדול. הדחף הראשון היה לנתק מיד כל קשר איתך. אבל מה שהשפיע עלי היו תגובותיך , הן בכתבה והן עכשיו. אילו ניסית להסביר שאינך אשם, שגם אחרים עשו דברים כאלו, שככה זה במלחמה, שחלפו ארבעים שנה וצריך להניח לזה, שאלו היו אירועים זניחים וכו'—קרוב לודאי שהייתי בוחר שלא נעבוד יחד. אבל אתה לא אמרת דבר מכל אלו. לא התנערת מאחריות, לא המעטת בערך העניין, לא האשמת איש. והיה ברור מן הכתבה שהחרטה שלך היתה ממושכת וכנה. עשית מאמצים גדולים וארוכים לתקן בדרך שבעיניך היתה משמעותית. היית מוכן לחשוף את מעשיך ולסכן את עתידך ואת מעמדך. יתר על כן, בשיחה זו איתי הכרת בזכותי להיות מאוכזב וכועס, ולא ביקשת ממני להתאמץ ולשנות את רגשותיי כלפיך."

 אמר אחר: "הדברים שסופרו לא הסתדרו לי עם מי שאתה בעיני. לא יכולתי ליישב את הסתירה הזו. הייתי מאוכזב עמוקות. אבל כשאני שומע אותך אני אומר לעצמי :' הנה, אנשים משתנים, סתירות הן חלק מן החיים, רבים שעשו מעשים שליליים הפכו לימים ללוחמים על השלום, ושאם רצוננו לחיות יחד יהיה עלינו לפגוש עוד הרבה פינות אפלות משני הצדדים, וגם זה חלק מן המציאות שנידונו לחיות בה יחד."

 השיחות הספורות הללו עוררו בי התרגשות עמוקה. מאחורי החשיפה הפומבית של המעשים שעשיתי הסתתרה המטרה לחשוף אותי כצבוע המדבר גבוהה גבוהה על אי-אלימות ועל שלום, אבל למעשה הוא נושא קופת שרצים סודית. והנה, באופן פרדוקסלי, דווקא החשיפה הזו פתחה פתח להידברות פתוחה ואמיצה ביני לבין ידידי, ואפשרה לבחור ולהמשיך להיות בקשר על אף ההיסטוריה הקש ה. הדבר הזה עורר בי תקווה עמוקה: הרי לנו אפשרות של תיקון גם במצבים שלכאורה אין מה לומר עליהם; הרי ראייה שעצם קיומה של היסטוריה קשה אינו מחייב ניתוק יחסים, שאנשים השייכים לצד הנפגע יכולים להמשיך ולעבוד עם מי שפגע בצד שלהם, ושאפשר להיות בקשרים אנושיים ובקשרי עבודה גם כשצללי העבר נוכחים—אם מתמלאים תנאים מסויימים. הניסיון להבין מהם התנאים המאפשרים הידברות כזו- שאלה זו מעסיקה אותי מאז ועד היום.

הדברים שאמרתי לחברי לא התהוו בחלל ריק. הם היו חלק ממסכת מחשבות שהתפתחה עם חברי ועמיתי פרופ' חיים עומר מזה שנים, ואשר התבטאה בספרנו "השטן שבינינו". חיים צבר נסיון עשיר ביותר בתחום המאבק באלימות במשפחה בדרכים בונות. אני צברתי נסיון בסיוע למשפחות ולארגונים. שנינו מצאנו כי מכשול חמור בדרך לתיקון היה שאנשים ציפו שמעשי תיקון שעשו יביאו בהכרח את הצד השני למעשים סימטריים. לדוגמה, כאשר מי שעשה עוול לרעהו ומבקש סליחה, הוא מצפה שבתמורה יסלח הנפגע. כאשר הצד הנפגע מסרב לסלוח על אף בקשת הסליחה או סלח מן השפה ולחוץ אך המשיך להיות שרוי במורת רוח, יכול הפוגע להתאכזב עמוקות. בעיניו הפר הנפגע הסכם בלא מלים המעוגן בתרבות ולפיו אם ביקשו ממך סליחה חובתך לסלוח. כך עלולה להפוך בקשה אמיתית לסליחה למעגל קסמים של עלבונות חדשים. בדומה לכך, אני מציע צעד תיקון לעוול שעשיתי לך, אבל אני מצפה שבתמורה תתקן אתה את העוול שעשית לי. ציפיה זו להדדיות הביאה במקרים רבים לפיצוץ של משא ומתן פורה.

 הסיפור האמור חידד אצלי את ההבנה שהצעת תיקון צריך שתהיה חפה מכל דרישה כלפי הצד השני, הן ברמה המעשית והן בהתייחסות וברגש. " אני מציע תיקון מכיון שהדבר ראוי בעיני, לא מכיון שאני מצפה לתגובה מקבילה מצידך. התיקון אינו מותנה בך וברצונך: הוא שלי ושלי בלבד. אם תצטרף, מוטב, ואם לאו—אעשה מה שראוי לי לעשות." לחלק זה בדברי הגיבו חברי בקבלה כזו: לא העמסתי עליהם שום דרישות, ולכן היו פטורים להגיב כפי שאמר להם ליבם, מבלי לעסוק בחישובים שאינם רלבנטיים. בייחוד, נכונותי לקבל דחייה מצידם אפשרה להם לחשוב אם רצונם לעשות כן. הבנות אלו עומדות ביסוד הצעתנו.

פוסט זה פורסם בקטגוריה מאבקים בלתי אלימים, נחי אלון, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s